איתמר רבי

יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,

מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,

– – – – –

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק

וְעָנָו כֶּעָפָר. [ רחל, ניב, פרויקט בן יהודה]

מי שיקרא שירים של המשורר איתמר רבי יזכה להארה והגשמה מלאה, של ההבטחה בשירה של רחל, ניב המצוטט כמוטו לרשימה שלי.

גילוי נאות, אני מכיר את איתמר כמה שנים, פגשתיו לאחרונה לפני כחודשיים והוא נתן לי במתנה את שלושת ספרי השירה שלו:

בבדידות – 2019, הוצ' צבעונים, 39 עמ', עריכה דר' לאה צבעוני

ציפור בודדה – 2020, הוצ' פיוטית, 24 עמ'

שש בערב – 2021, הוצ' פיוטית, 26 עמ'

שיריו של איתמר בנויים, מרביתם, על פי מתכונת ה-הייקו היפני, אך איתמר בוחר בשיריו להיחלץ מהמסגרת הכפייתית משהו של ה-הייקו [ שלושה טורים, ספירת הברות: 5-7-5, יצירת ניגוד בנקודת החיתוך – בדר"כ השורה השלישית, תמונת טבע עכשווית].

את ספרו הראשון הוא פותח:

על גדות הלא כלום

פרח לא נראה [ עמ' 7]

זה בהחלט סגנון כתיבה מבוסס "ZEN" – גם ה-הייקו עצמו נוטה לחבב את ה- ZEN. את אותה אמירה מבחינה בין מצבים שונים, והדיאלקטיקה המחברת אותם אינה יוצרת סינתזה, שניהם קיימים בו זמנית. ואני שואל- מדוע על גדות הלא כלום לא יהיה פרח, ומדוע שיהיה נראה? שהרי בלא כלום, היש אינו נראה. במלים אחרות, זו הגדרה חדשה של תפיסת האינסוף של קבלת הזוהר וקבלת האר"י על האינסוף שהכל בו, אלא שאין אפשרות בכלל להגשים [מלשון גוף] את האינסוף.

הוא כותב:

בוכה אל הרוח

כשהוא מאוהב

החגב. [עמ' 18]

כמה צניעות ארספואטית יש בשיר הזה. השיר הוא בעצם המלים "כמות שהן". המטאפורה כלכך עדינה, שלרגע אפילו לא נתפסת ככזו "בוכה אל הרוח", ולטעמי בכלל מזכירה זאב מילל אל הרוח. המשך השיר, "כשהוא מאוהב" זו התערבות של "הדובר הכל יודע, הדובר השירי". הוא יודע מהלכי נפש החגב. המאוהב והבוכה.

מי זה החגב הזה?

בל נטעה, החגב אינו החרגול, על אף יכולתו לקפוץ כחרגול. לחרגול ההיסטוריה הספרותית והתרבותית שלו, לחגב היסטוריה של "ארבה", והיותו מעדן אצל יוצאי תימן, וכיום הוא אף נמכר כקמח חרגולים, ונחשב כמאכל העתיד. אבל, נשאר לרגע בשיר המקסים הזה. מדוע דווקא חגב? מה מיוחד בחגב?

ישנם חגבים הפעילים רק בלילה, ויתכן ששירתו [החגב והצרצר מאותה המשפחה] הצעקנית משהו, הינה קינת המאוהב.

ולא נשכח את השיר היפהפה של ביאליק:

שִׁירָתִי / חיים נחמן ביאליק

הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –

בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,

צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,

מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים.

וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ,

שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ.

וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי

מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,

וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי –

וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה.

זֶה הָיָה הַצְּרָצַר מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת. [פרויקט בן יהודה]

ה אם יש כאן רמז עדין לגבי זהות החגב?

וכמו לחזק את המתח בין ה"מציאות" כמות שהיא, לבין משמעותה הפיוטית-האומנותית, השיר הבא, שגם הוא נשמע כאבחנה חדה מאוד של המציאות:

לילה

ציפורים מיפות את הרקיע

כמו פסיכולוג את המציאות [עמ' 28]

מי רואה ציפורים בלילה? באיזה לילה מדובר? יש אור בלילה? המתח העובדתי בין הפתיחה הקובעת – לילה, זמן, מצב כדור הארץ – אך שימו לב – אין מקום, שום מקום קונקרטי. היזכרו בפתיחת הספר – "על גדות הלא כלום", בועת האין מקום מאפשרת הכל, גם יפוי הרקיע על ידי ציפורים בלילה. והתמונה הרומנטית, או הקיטשית היא: כוכבים. הדובר מרסק לגמרי את הדימוי השחוק באמצעות הפיכת הכוכבים לציפורים, שרואים בלילה. ואז, השורה המסכמת, כמו – יפוי המציאות על ידי הפסיכולוג היא שקר, בדיה, אשליה, הזיה – כמו שציפורים יכולות בלילה ליפות את הרקיע.

אותו הלך רוח, החוקר את המציאות, את החיים ואת "העצמי" מתפתח בספרו השני, "ציפור בודדה". האם יש קשר בין הציפורים שמיפות רקיע, בספר ששמו בבדידות, לספר ששמו "ציפור בודדה"?

שימו לב לשיר הפותח:

על גדת הנהר

פרח נסתר

רואה ואינו נראה [עמ' 7]

אותה עמדה של אי היות, אלא שהפעם הבחירה היא הסתתרות, בחינת סוגית – "העץ הנופל ביער". הוא הרואה, האחרים לא יראוהו. הוא השומע, האחרים לא שומעים. יש כאן גם עמדה פואטית ברורה – התבוננות. ה"היות יפה" מוסתר, במקום שבעצמו יפה, גדת נהר כדי לראות.

כך המתבונן:

גבוה מעל ההרים

להקות גדולות של ציפורים

במחול מושלם [עמ' 10]

תמונת העגורים המרקדים באוויר, על רקע האגם. הישנה תמונת טבע יפה מזו? העוצמה של השיר עולה מכך שהדובר השירי לא נגרר לביטויים רומנטיים, מועצמי רגש, אמוטיביים. הלשון דיווחית, כמעט "מדעית". מתוך ההיעדר המילולי-הפואטי עולה התמונה המושלמת של הריקוד, כמות שהוא. זהו המבט של "היפה המסתתר" מבט שלא נותן ל"ה-יפה", כלומר לנורמות ולמסורות שירה אחרות להכנס אל תוך השיר שלו, המבט שלו.

כמעט לפני סוף הספר, השיר הנפלא הזה, הפעם הוא "מתרחש" על גדת הנחל:

על גדת הנחל

צמח בר גוסס

מהרהר בעברו [עמ' 22]

לא יודע, מה אתכם, אבל אני לא שואל את עצמו "למה התכוון המשורר". השיר מספר סיפור קטן, אפילו חסר חשיבות, נחל, צמח בר – המקום וגיבור הסיפור בתוך התרבות בה אנו חיים, הם "קטני העולם" שאפשר להתעלם מקיומם, כשרוצים "עוד ועוד" מהעולם הזה לקחת.

ומהו עברו של אותו צמח בר גוסס? האם זה העבר המיידי? האם זה עבר דורות שהגיעו "עד הלום" ואולי אין להם תקומה? המילה גוסס היא מילה קשה, היא מתארת מוות ארוך, איטי, לא מהיר. וגיבור הסיפור הקטן שלנו, יש לו זמן להרהר בעברו. עתידו? היש לו עתיד? לפי הקינה העדינה כלכך שכאן, כבר לא.

הספר השלישי "שש בערב", שאולי מתכתב עם הספר "החייל האמיץ שווייק" – שם שש אחרי המלחמה הוא ביטוי לחזרה לשגרה, או אולי ספרו של יוסי גמזו "בשש אחרי המלחמה". ברור ש-שש בערב הינו רפרור לאותה משמעות של חזרה לסדר הענינים הרגיל.

הספר שונה באופיו משני הספרים הקודמים. הדובר השירי מפעיל את מבטו המדויק והחד על העולם הדיבור משתנה מעט:

דממה באוויר

עלווה שוככת

משך כל הקיץ [ עמ' 7]

שתי השורות הראשונות מציינות דממה והיעלמות הדרגתית של קול העלים. כל זה מתרחש "במשך כל הקיץ". זו תמונה חידתית, אבל יש בה מן האמת. בשיאו של קיץ, בצהרי יום, הדממה המוחלטת מובהקת לגמרי. אפילו העלים, שאין רוח שתניעם, דוממים לגמרי. היכולת לשמוע, לא לראות, שהרי אין כאן ראייה, שוב הלשון הרזה, אם כי המטאפורה "עלווה שוככת" מחדירה לאמנט חזק של התמתנות, רגיעה איטית. "הבריכה" של ביאליק מציגה את תמונת השקט/ הדממה הזו בקיץ, כאחד מרגעי התובנה של המשורר בהיותו משורר, בגילוי האלוהי, כמו הוא אדם ראשון, הדובר הראשון, המשורר הראשון.

— –

הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ

אֶל-מַמְלְכוּת הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה –

לַעֲבִי הַיָּעַר.

  • – – –

וּבְעוֹד קַשּׁוּבָה אָזְנִי וּמְיַחֶלֶת,

וּבְמַאֲוַיֵּי קָדְשׁוֹ לִבִּי יָחִיל, יִכְלֶה, יִגְוַע –

וּבַת קוֹל אֵל מִסְתַּתֵּר

תִּתְפּוֹצֵץ פִּתְאֹם מִן הַדְּמָמָה:

“אַיֶּכָּה!?”

איתמר מצניע כדרכו. לבו ל"ניב" התמים כתינוק, ולכן אין התפוצצות, ואין תיאורים דרמטיים, אלא שיר בן 3 שורות, מדויק ונעדר "דרמות".

הלשון החדה, האכזרית מאוד אפילו מופיעה בשיר הזה:

ספר משומש

מעל החתימה

הקדשה שטשטשו [עמ' 12]

כמה שדות משמעות נפרשים מולנו. השיר לוקיח את הקורא הקשוב במיוחד אל עולם הספרים המשומשים, אלה שכבר לא נקנים חדשים וריחם טהור ונקי, אלה שמישהו קרא לפניך, שאולי יש בתוכם שאריות של "אחר" קודם לך, ועוד לא נגענו בחנויות של ספרים משומשים, ובוודאי לא בספרים משומשים יקרים ביותר. ויש חתימה בספר. מי חתם? כותב הספר? בעל הספר? נותן הספר במתנה? מה היו מחשבותיו של האדם או מחשבותיה של האישה שחתם? מדוע הספר ניתן ל"אחר"? והסיפור מתפתח, היתה הקדשה אבל היא טושטשה, וכאן כמובן החידה מתפתחת ומוסיפה שאלות רבות רק מבט אחד בספר, הצגת הדף הראשון.. והנה לפנינו רומן ענק שעלינו לכתוב בזכות הרמזים שקיבלנו.

ואחד השירים הנפלאים, לענ"ד מתכתב כמעט ישירות עם השיר הקיטשי, בעל המנגינה הקיטשית, שיר ליל שבת – של עמיחי הפותח:

התבואי אלי הלילה

כבסים כבר יבשו בחצר

עמיחי מצרף תמונת קיטש זו אל מלחמה, דמים בריאת העולם ומה לא?! בשיר של רבי:

בתים צפופים

כביסת השכנים

זה כל הנוף [עמ' 32]

מלחמה, דם, תפילת הבוקר, קורבנות – כל העולם המיתי שפיתח עמיחי נסדק לגמרי – "זה כל הנוף".

פתחתי את הרשימה בציטוט שירה הנהדר של רחל, "ניב". כתבתי שאיתמר מממש את השאיפה ה"רחלית" לשפה פשוטה, טבעית, תמימה לגמרי. [ביאליק במסתו הדרמטית "גילוי וכיסוי בלשון" קורא למצב היעדר "משמעות" למילה "אש ולבה" מצב של מתח קיצוני, והמילה הנוצרת זוכה לחסד קצרצר בטרם תהפוך לעוד מילה עבשה במילון]

השירה של איתמר, ממנה העליתי שישה שירים היא "הניב" המתוק והתמים. המשורר עצמו אינו תמים או "ילד", אלא הוא משתמש בשפה בצורתה הטבעית ביותר כדי לומר דברים מורכבים מאוד על המציאות.