מומלץ מאוד
נדמה לי שזה אחד מהמחזות הידועים ביותר של ברכט. מחזה אנטי מלחמתי ברור מאוד. אי אפשר ל"שחק" אתו משחקים, כמו ההפקה הבזויה של "שיער" מ-2025 שהפכה אותו למחזמר על גבול הלאומנות הדוחה.
כשיצאנו מההצגה שאלתי את בת זוגי:
האם את חושבת שאנשי ימין ישראלים יבינו את המסר האנטי-מלחמתי החזק שיש בו? תשובה הייתה חיוך עגמומי.
תקציר: [ לקוח מאתר YNET, עמית שניידר ]
"המחזה מתאר את קורותיה של קוראז', הנודדת עם עגלתה ועם ילדיה בעקבות הכוחות הלוחמים במלחמת 30 השנה, שהתרחשה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-17. קוראז' היא טפילת מלחמה. היא סוחרת זעירה-נודדת, "גזלנית" של לפני 400 שנה.
בדרכים שונות מנסה קוראז' (אומץ) לנצל את תקופת המצוקה המלחמתית ואת סבלותיהם והזדקקותם של אלה שהיא מזדנבת אחריהם כדי להגדיל את רווחיה המסחריים. אך אופיה, דרכיה ופעולותיה מביאים אותה לשלם מחיר בלתי נסבל ובלתי נתפס – המחיר היקר ביותר שאם עלולה לשלם; בשל היגררותה אחרי המלחמה היא מפסידה את ילדיה, שמתים בזה אחר זה."
ברכט מנסה באמצעות דמותה "הדוחה" של אמא קוראז לעורר ביקורת כנגד המלחמות, כנגד הדמות של אשה זו. כנגד האירועים שהופכים אדם רגיל לדמות מוקצית מחמת המיאוס.
זה לא עבד כשהמחזה הועלה בפעם הראשונה על הבמה ב- 1941 באמצע מלחמת העולם השניה, ולא עובד גם בישראל 2026 בתקופת בין הזמנים הקשה שאנו נמצאים בה. אמא קוראז' היא דמות טרגית, הנלעסת עד דק בין כוחות גדולים ממנה, פקחים וחכמים ממנה, שאכזריותם עיוורת לגמרי. היא חיה ופועלת מתוך חוסר הבנה עמוק של המציאות אך משוכנעת שערמומיותה, פקחותה, יכולת הסחר-מכר שלה מסוגלת להתמודד עם מציאות זו. הדיסוננס הזה הוא לב ליבה של הטרגדיה. ההיבריס היווני הופך אצל ברכט לנלעגות, אולי אפילו למעין פאתטיות.
הגיבור הטרגי היווני לפעמים מת או נשאר חי, פגום לעד. אך הוא זוכה לאפיפניה [התגלות] הבנת עומק של "המצב האנושי". אמא קוראז' ממשיכה בדרכה בחיים, לאחר שבתה נרצחת, האחרונה משאר ילדיה שהמלחמה תבעה את חייהם, והיא קוברת אותה. ההשלמה של אמא קוראז' איננה אותה "התגלות/הבנה" של חוקי המציאות החזקים מהיחיד [ הגיבור הטרגי] אלא השלמה חסרת פשר והיגיון.
ההצגה ב'גשר' כמו כל ההצגות ב'גשר' בולטת באיכותה ביחס לתיאטראות התלאביביים. לפני הכל, יש ויתור על כוכבני טלוויזיה שהבימה, הקאמרי מנסים דרכם להביא קהל ולכן מגישים תיאטרון בינוני. משחק משובח ועמוק, כנראה ממש לפי שיטת "הניכור" הברכטיאני. תפאורה מיוחדת במינה, שמדמה את ארונות המתים בחדרי פתולוגים בכל העולם.
התנועה על הבמה מדויקת להפליא. יש קטעים ייחודיים, שרק התיאטרון מסוגל לתת אותם, למשל הריקוד של קתרין, הבת, על העמוד. ריקוד שכל תנועה בו מסמלת את ציורי התקופה, את ציורי ישו הצלוב. לא צריך לדבר. תיאטרון הוא מולטימדיה ותיאטרון חייב להפעיל את כל מרכיביו ע"מ להגיע לאותו רגע קסם.
הבחירה בת זמננו לעירוב מגדרים שלפעמים מגוחכת, בבימוי ובהפקה הזו מוצדקת. מלחמה היא עולם גברי, בטח במאה ה-17. בתוך המלחמה נשים, נערות וילדים חסרי חשיבות. שקופים. אשה אחת בעולם גברי מובהק מנסה לפלס דרך. יש הדגשה של "המגדר" גבר/זכר/שליט דרך שחקנים שמשחקים נשים, ללא ויתור על סממני גבריות, למשל: השחקן שמשחק את קצין הגיוס משחק גם את איווט, זונה, שמוכרת גופה, רגשותיה, אהבתה וחייה לשטן הכסף והמעמד, פניו שעירים. הפער הזה אינו קומי, הוא הסמלה חדה של עולם הכוח בתוכו נעה אמא קוראז'.
אלה השחקנים:
- אמא קוראז': יבגניה דודינה
- קתרין: ניקיטה גולדמן
- איליף: אבי אזולאי
- גבינה, מפקד:
- שיר סייג
- נועם טל
- טבח / נשק / שתום עין:
- שלומי ברטונוב
- יובל ינאי
- כומר / סמל: אלכסנדר סנדרוביץ'
- איווט / קצין גיוס: אלון פרידמן
- טרומבון: לואיזה סלומון
הבימאית היא:
ספיר הלר. לראיון ל'הארץ' יש הכותרת הבאה:
"אני רוצה שהקהל בתיאטרון יקבל כאפה"
חשוב כמובן לומר, המחזה עלה כמה וכמה פעמים על הבמות של התיאטראות השונים בארץ.
- 1951 – הבימה עם חנה רובינא
- 1964 – תיאטרון חיפה עם ימימה מילוא
- 1975 – הבימה עם ליה קניג
- 1988 – הקאמרי עם זהרירה חריפאי
- 2002 – הקאמרי עם ג'טה מונטה
- 2013 – הקאמרי עם תיקי דיין
- 2025 – גשר עם יבגנייה דודינה
—
הערך "אמא קוראז" באינציקלופדיה בריטניקה
תרבות קריאה 