השירים פורסמו באתר "דרך המלים" – https://did.li/oZVgT

השירים מפורסמים כאן באישור המשוררת.

לִקְרֹא אֶת הַמַּפָּה / ©רבקה ירון

*

-לֹא מַדְבִּיקָה אֶת הַקֶּצֶב-

אֵיזוֹ מַפָּה כָּל מַפָּה הַפּוֹלִיטִית

הַמֶּטֶאוֹרוֹלוֹגִית הַסּוֹצְיוֹאֶקוֹנוֹמִית

הַבֵּינְלְאֻמִּית בַּזֹּאת הָאַחֲרוֹנָה גָּדְלָהּ שֶׁל

כָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּה קָטָן מִמַּפַּת בּוּאֶנוֹס אַיְרֶס

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יִמְלְאוּ שִׁשִּׁים שָׁנָה מֵאָז שֵׁשֶׁת הַ

יָּמִים וְהַתּוֹסָפוֹת אֲמוּרָה הָיִיתִי לְהַכִּיר אֶלָּא שֶׁהַכֹּל

בְּהִשְׁתַּנּוּת מַתְמֶדֶת לְקִיצוֹנִי יוֹתֵר לֹא מַ

דְבִּיקָה אֶת הַקֶּצֶב הַשִּׁנּוּיִים הָ

אֵלֶּה לֹא מִתְּחַבְּרִים

אֶצְלִי לְמַפָּ

ה

–….

מִלִּים גַּסּוֹת / ©רבקה ירון

*

מִי הַפּוּסְטֶמָה שֶׁהִשְׁאִיר מְכוֹנָה דְּלוּקָה-אֲנִי,

עָנִיתִי וְחִיַּכְתִּי וּמְנַהֶלֶת הַפְּרוֹיֵקְט הֶחְוִירָה

וְהִסְמִיקָה כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתָהּ מָה זֶה פּוּס

טֶמָה וְרָאֲתָה אֶת הָעֲרֵמָה הַנּוֹסֶפֶת שֶׁ

הֵבֵאתִי לְצִלּוּם-יָמִים פְּרֵהִסְטוֹרִיִּים

טְרוֹם מַחְשְׁבִים טְרוֹם דִּיגִיטָלִיִּים

–

וַאֲשֶׁר לְמִלִּים גַּסּוֹת אֲנִי בַּפְּרֶהִיסְטוֹרְיָה עַד

הַיּוֹם הַזֶּה כִּי אָסוּר-אָסוּר לוֹמַר מִלִּים גַּ

סּוֹת קָבַע אַבָּא שֶׁלִּי-זֹאת מְשַׂחֶקֶת אֶת

הָעֲדִינָה אָמְרוּ וְאוֹמְרִים מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּ

י-הַיּוֹם בְּרַב-מִלִּים אוֹ בְּגוּגֶל-כֵּן-

כֵּן. בּוּשָׁה. נָכוֹן-נָ-(בֶּ-אֱ-מֶ-ת!)

—

.לְבַדִּיתִי / ©רבקה ירון

מִ-בָּכִיתִי-בָּכִיתִי-לְבַדִּיתִי הַיָּמִים חוֹלְפִים שָׁנָה עוֹבֶרֶ

ת בַּהֲבָרָה אַשְׁכְּנַזִּית וְגַם בַּהֲבָרָה סְפָרַדִּית הַיָּמִים חוֹלְפִי

םִ שָׁנָה עוֹבֶרֶת אֲבָל הַמַּנְגִּינָה לְעוֹלָם נִשְׁאֶרֶת בָּכִיתִי-בָּכִיתִי

לְבַדִּיתִי-לְבַדֵּנוּ-בָּכִינוּ-בָּכִינוּ-

נַהֲרוֹת-בָּבֶל-בָּכִינוּ-

בְּזָכְרֵנוּ-

—

רבקה ירון היא משוררת ירושלמית ששיריה אהובים עליי מאוד. שלושת השירים החדשים שלה מעלים שאלות רבות, וכן מציגים חיבור חשוב בין פירוק הטור השירי והמילה לסימניה [אותיות] לבין העמדה ביחס לעולם.

הקריאה שאני מעלה כאן פורסמה אף היא לראשונה באתר "דרך המלים"

בהמשכו של השיר השני –

מעיד על עצמי שלפעמים אני אומר מלים גסות ליד הנכד שלי, מסמיק, ואומר לו: זה צרפתית, אל תספר לאבא שלך, והוא כמובן רץ לספר לו.

***

אתחיל את קריאתי בשיר הראשון שמכיל בתוכו את תמצית הרעיון הפוסטמודרניסטי, אמצעי הבניית סדר ומשמעות בכאוס בו אנו נמצאים חסרי תקפות של "אמת" או וודאות. התפרקות המפות, כל סוג של מפה, אבדו את יכולתן לשקף סדר, ארגון, משמעות, מדע. כדאי לשים לב אל הפארודיזציה שעורכת הדוברת בשיר למפות, כשהיא בוחרת מפות מדעיות, בעלות שמות ארוכים בעברית ומצביעה על היותן לא תקפות, לא יעילות לא מצביעות על סדר הדברים הנכון:

בַּזֹּאת הָאַחֲרוֹנָה גָּדְלָהּ שֶׁל

כָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּה קָטָן מִמַּפַּת בּוּאֶנוֹס אַיְרֶס

 התפרקות הסדר שמנסות המפות לשקף גם באה לידי ביטוי בעיצוב הגרפי של השיר- הולך ומתמעט, הולך ומתפרק עד שהמילה "מפה" מתפרקת אף היא להברותיה – משקפת את התערערות העולם והצורך ליצור מפת אמת אישית.

השיר השני, שיתכן וכרונולוגית קודם לשיר הראשון, אבל מקומו בתוך מפת הנפש החדשה מצביע על כך, שהנימוס והתקינות המילולית חלפו עברו להם. האם הם היו תקפים בחברה הישראלית, דוברת העברית הישראלית עם דימוי "הצבר" המועדף על ישראלים? החברה הישראלית שמה את הישירות, הכנות והיעדר נימוסי לשון כביטוי להיותה "לשון-אמת" וחברה אותנטית, מנוגדת ל"זיוף" האירופאי. ארגנטינה/בואנוס איירס – ישראל. אבא – מפה. מורשת תרבותית-התנהגות "מוזרה" אלה עולים במלוא עוצמתם עת השפה מתפרקת לה, עת גסות הרוח והאלימות תופסים את מקום ה- צבר.

…זֹאת מְשַׂחֶקֶת אֶת

הָעֲדִינָה אָמְרוּ וְאוֹמְרִים מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּ

י-הַיּוֹם בְּרַב-מִלִּים אוֹ בְּגוּגֶל-כֵּן-

כֵּן. בּוּשָׁה. נָכוֹן-נָ-(בֶּ-אֱ-מֶ-ת!)

לפתע מפת הנפש שהוריש האב הפכה לאמת, זו שבכוחה, אולי להתנגד לאלימות השפה כיום. המעבר  מהייצוג החיצוני "האובייקטיבי" של הלשון אל הפנימי, האינטימי, הסובייקטיבי ביותר משקף היטב מורשת תרבותית-התנהגות "מוזרה" שהיא המפה הנפשית.

ומכאן הדרך אל השיר השלישי. שיר המבוסס על רפרור לשלושה מקורות פואטיים, שיריים, פזמוניים ידועים היטב:

1. מרים ילן שטקליס – מיכאל
2. הימים חולפים, לחן עממי, מילים – עממיות
3. תהילים קל"ז, על נהרות בבל

הבחירה בשלושה אלה, שמשקפים עבר מוסכם, שאף הוא נעלם לו. שם השיר "לבדיתי", שהוא המצאה לשונית לטעמי מבריקה היא ההחלטה שנובעת מהידיעה, מה כבר נותר לאדם בעולם פרוע, מתפרק, אלים? השפה נעלמת, לכן יש ליצור שפה חדשה. "לבדיתי", למשל.

שלושת השירים והשימוש בפסיחה ע"מ לפרק מלים, הקטנת השורות באופן שיטתי, כך שהשיר נותר בסופו "תלוי על בלימה" ממוטטת את תפיסת השיר כ"משליט" סדר בתוהו. על היחיד [הניטשיאני?] ליצור מחדש את הסדר, הסדר הלשוני שלו, התרבותי שלו. עליו ליצור מחדש את אמות המידה של "אמת", "תקפות", "עובדה" ובוודאי את ההיסטוריה ותודעת הזמן.

שמות השירים: לקרוא את המפה, מלים גסות, לבדיתי מצביעים על אובדן הדרך ואולי מציאת דרך חדשה.

השירים גם מחזירים אותי לנוסחה, לאופן, לדרך של ד'קארט לאשש את קיומו מול הכאוס בו אדם חי:

Cogito, ergo sum

הסובייקט הוא היחיד שביכולתו לתת משמעות, סדר למציאות המשתנה ללא הרף. ניסוח קיצוני יותר: מול מציאות מתפרקת, מסוכנת, זרה אין ברירה אלא למצוא את מפת הנפש הייחודית, לשקם את העבר האישי ולמצוא בו את העתיד.

—

רבקה ירון