תמונה מהסרט של אוזן "הזר" 2025
עטיפת הספר בהוצאת תרמיל, בתרגום אהרון אמיר, 1974
יש קושי רב בהעברת יצירה ממדיום אחד למדיום אחר. מפרוזה לקולנוע.
הסיפור "הזר" של קאמי, שהתפרסם ב- 1942 מתאר "רצח" סתמי, ודרכו מפרק את התרבות על כל מופעיה עד "היעדר פשר". האבסורד הוא הדרך היחידה בה האדם לאחר התפרקות כל עולם הסימנים יכול לבנות אותם מחדש, מתוך חירות אמיתית, כי האבסורד מציין צירוף הפכים- חיים/מוות; אובדן מובן;יצירת מובן. "האבסורד" הוא שבתוך האדישות היחיד יצור את היעדר האכפתיות שלו, הייחודית.
הסיפור נפתח במות אמו, אירוע שבו מרסו אינו מפגין כל אבל או רגש. מייד עם שובו מהלווית אמו הוא נגרר למערכת יחסים רומנטית ומתיידד עם שכן מפוקפק. במהלך טיול בים, תחת שמש קופחת ומסנוורת, מרסו יורה למוות בערבי ללא מניע ברור. בחלקו השני של הרומן הוא עומד למשפט, אך התביעה מתמקדת בחוסר הרגישות החברתית שלו וביובש הרגשי שהפגין בלוויית אמו, יותר מאשר ברצח עצמו. מרסו מסרב לשקר או להעמיד פני מתחרט, נידון למוות, ולפני הוצאתו להורג משלים עם האדישות של היקום.
זו התמצית של אחד הרומנים המשפיעים ביותר בספרות האקזיזטנציאליסטית. קאמי פיתח בעיקר את רעיון "האבסורד". הסובייקט מודע בשלב מסויים לחוסר השחר בקיומו, לעובדה שלמציאות החיצונית אין ענין בו, בחייו. מודעות זו משחררת אותו, מעניקה לו חיים. זו תמצית האבסורד.
אוזון ביים סרט בן שעתיים, בו הוא מנסה להעביר נובלה בעיקר פילוסופית אל שפת הקולנוע. אל שפה של אור-חושך, תנועה ופעולה, דרמה.
צפינו בסרט.
בנובלה למרסו, הדמות הראשית, אין סיבה אמיתית לרצח הערבי, למעט "מכת שמש" או סינוור העיניים, אגב, מתורגם נפלא בסרט בסצינה מרשימה, שמהדהדת אח"כ בסרט כשמרסו מופז אור שמש בתאו, מואר כאיזה קדוש נוצרי. בסרט ישנה סיבה מפליאה – הערבי משמש מוקד לתשוקה מינית. המצלמה המשמשת בסצינה זו כעיניו של מרסו מתעכבת על שיער בית השחי, על אזור החלציים, ואז מבט לעיניים המהנהנות הסכמה של הערבי, אבל מייד אח"כ הערבי שולף סכין, "מציג גבריות המסוכנת".
הסרט אם כך מצמצם מאוד את העמדה "הלא אנושית" לכאורה של מרסו. מהן הסיבות לפעולותיו, ובעיקר לרצח. בסרט ישנה סיבה, ברומן אין סיבה, יש התנהגות שמוצגת כ"בחירה". בסרט מרסו אדיש כמעט לכל דבר, אבל לכאורה. התשוקה למארי, היחס לשכן והכלב, יחסו לחבריו… יש בכך מעין חתירה תחת העמדה הפילוסופית של קאמי. שיוויון הנפש או ביטויי האדישות המילוליים שלו נשמעים כמעט כמו "סיסמה".
סצינת העימות עם הכומר לקראת סיום הסרט בו הוא מבהיר שהאבסורד בחיים הוא החירות האמיתית היא סיכום מעניין של עמדות קאמי, האם סיכום זה נובע מהסרט? נדמה לי שכאן אוזון קצת "ירה לעצמו ברגל".
הסרט צולם בשחור-לבן. פתיחת הסרט מזכירה סרטי-שחור לבן, יומני קולנוע דרמטיים. הבחירה הזו הכרחית ממש מבחינת התשתית הפילוסופית של הסרט. "האבסורד" המוביל לניכור [הזר] מחייב התעלמות או ניכור למוסכמות בנות הזמן.השחקנים יפי תואר, ומרסו אף מראה לנו את יפי גופו מאחור ומקדימה. שוב, זו עמדת הבמאי, המובהקת. לדעתי אפילו לא פרשנות של הנובלה.
בזמן הצפייה חשבנו, האם הדמויות עגולות, מתפתחות או "מציגות רעיון". זו שאלה חשובה. רצח, שהוא פעולה נדירה מאוד במצב של "אדישות", "ניכור" ללא מניעים חברתיים, פסיכולוגיים, כלכליים אינו הופך, לא בנובלה ולא בסרט לאירוע בו הדמות משתנה, מתפתחת. גם הדמויות האחרות לא מתפתחות, אלא מייצגות "תפקיד" [חברה, חבר, תובע וכו'] לדעתנו, סגנון המשחק בסרט ברכטיאני באופן מובהק, הדמות מנכרת עצמה מ"הצופה", כופה עליו מבט לא רגשני אלא אחר.
אני רוצה גם להתייחס לכמה טקסטים שקראתי אודות הסרט. חשוב מאוד לדעת, כל קשר בין הפילוסופיה הגדולה של קאמי לבין הסרט לא ממש מבוסס.זה סרט קולנוע בראש ובראשונה שבחר בפרשנות מרדדת ומשטיחה של נובלה מורכבת מאוד. אבל בפני עצמו, זה סרט שכדאי מאוד לצפות בו.
A review by the cinema programmer Jacques Déniel for Causeur magazine was less enthusiastic.
“ Déniel wrote.
“In Camus’s work, absurdity springs from the clash between man and the world. In Ozon’s work, it dissolves into a seamless mise-en-scène. François Ozon’s L’Étranger is a polished, thoughtful, masterful film, but one that lacks inspiration. The film-maker does not adapt Camus: he comments on him.”
ב- REDDIT כתבה מבקרת הקולנוע [תרגום מכונה לעברית]
"ה"נורמליים" דוחים את העולם בדיוק כפי שהם דוחים את מרסו. הם לא יכולים לקבל את התנגדותו, את עצמאותו. זה מפחיד ומטריד אותם, אז הם מכסים אותו בכל מה שהם יכולים, מייחסים לו תכונות שאין לו, מאכלסים אותו בישויות לא קיימות – אלוהים, למשל.
בכלכליסט כותב יאיר רווה:
גיבור הסרט הוא גבר אדיש, כמעט נטול רגש, שחי באלג׳יר בימי הכיבוש הצרפתי. הוא מקבל את הבשורה על מות אמו, נוסע להלוויה, הולך לשחות, עושה אהבה, הולך לסרט. כל דבר שהוא יעשה בימים האלה יהפוך לעדות מרשיעה, כשיגיע יומו לעמוד בבית הדין. אוזון קצת מרדד את הספר של קאמי והופך אותו למצגת ויזואלית נאה.
—
- הגארדיאן – New film adaptation of Camus’s L’Étranger opens old colonial wounds
- רדיט –"הזר" מאת פרנסואה אוזון, ביקורת
- כלכליסט, יאיר רווה כשאבי נשר פוגש את פרנסואה אוזון: איזה סרטים רואים בפסטיבל חיפה?
