סיפורהּ של O, פולין ריאז


סיפורה של O / פולין ריאז'

‏ ‏
‏ ‏
סיפורה של או, הוצ' הספריה החדשה
‏ ‏
הרומן מתאר את התנסויותיה של או בקרב קבוצה של חובבי מין ‏
סאדו-מזוכיסטי. הוא מתחיל בחטיפתה וכליאתה בטירה ימי ‏
ביינמית, שם היא לומדת את כללי המשחק הסאדו-מזוכיסטי, ממשיך ‏
אל התאהבותה באחי אהובה הראשון והטבעת סימנו על ישבנה ‏
ומסתיים בהצגתה לראווה, עירומה, שרק מסכת ינשוף על פניה ‏
במסיבה-אורגיה. הרומן מוצג דרך עיני האישה, ונכתב ע"י אישה.‏
‏ ‏
סיפור זה הוא מעין חלומו של כל גבר. אישה המוכנה להיכנע לכל ‏
גחמה גברית-מינית. הגישה הסטריאוטיפית המציגה את האישה דרך ‏
מבט הפנטזיה של הגבר בולטת היטב. ‏
את הסיפור מספרת אישה. הדוברת היא אישה, אך הפלא ופלא היא ‏
מצליחה לחדור אל מוקדי הזכריות בתפיסתה את האישה מבחינה ‏
מינית- פוליטית-תרבותית-חברתית, כמו חברו באחת כל ביטויי ‏
החיים המערביים ביחסם אל האישה.  בראש ובראשונה האישה היא ‏
רכושו של הגבר, ובתור שכזאת, אין לה כל זכות להביע דעה. מאימתי ‏
מביע הכיסא דעתו על השימושים הנעשים בו?‏
הלסביות, אחד המתאבנים המיניים החזקים ביותר לגברים מקבלת ‏
את ביטויה הנאות.  0 היא לסבית. 0 היא אף לסבית בעלת מאפיינים ‏
גבריים, היא צדה נשים, היא נהנית מהכיבוש של הנשים, ובחלק ‏
מהמקרים היא משתמשת בנשים, כדרך בה גברים משתמשים בנשים. ‏
‏"השתמש וזרוק". האנלוגיה לדמות הגבר, כמו מעצימה סטריאוטיפ ‏
של לסבית, ואינוס 0 , השפלתה על ידי גברים נחשף כמעין עונש ‏
ראוי לאישה הפולשת לתחום הזכרי במובהק.‏
מרכיב נוסף בפנטזיה של הגברים הוא סקס עם קטינות. נדמה לי ‏
שספרי הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה וגם הספרות מלאים בניסיונות ‏
לפענח את דאגת האב לבתו, כמעין סובלימציה לתשוקתו אל בתו ‏
הגדלה.  מדפי הפורנוגרפיה, כמו גם טיולי המין הידועים לשמצה של ‏
גברים מערביים אל המזרח, כדי לממש פנטזיה זו בפועל. גם ספר זה ‏
אינו מוותר על מרכיב זה בחוויה הזכרית- המינית.‏
וכמו לספק את הגבר עד תום, איננו זוכים כקוראים לקבל תיאור ‏
הגברים, למעט אזכורים קלים מאוד של צבע שערם, או עוביו של ‏
אבר המין שלהם, ללא התיאור הדקדקני של צורתו, עורו, צבעו וכו'. ‏
מדוע? שאלה זו טרדה את מוחי ללא הרף בזמן הקריאה. סיבה ‏
נרטיבית נמצאת, לפחות בבית בוארנסי עיני 0 מושפלות או ‏
מכוסות, וכך אין ביכולתה לדעת מי אנס אותה או התעלל בה. אך גם ‏
כאשר הסקס אינו בעיניים מכוסות, וקיימים מפגשים כאלה, ‏
ההתכחשות לגופו של הגבר מדהימה. ומדוע זה סיפוק רצון גברי ‏‎-‎‏ ‏
בהתעלמות מגופו זוכה הגבר למעין חסד. הוא גבר, וגברים לא חשוב ‏
כלל איך הם נראים. (שוב דעה קדומה שאמותינו טרחו לא מעט ‏
לפמפם לראשינו ‏‎-‎‏ נשים צריכות להיות יפות, אצל גברים זה לא ‏
חשוב. גבר יפה המודע ליופיו חשוד ב‎…‎‏)‏
אבל אפשר לראות בהתעלמות זו התכחשות מוחלטת לגבר כמהות. ‏
אמנם הוא האדון, אמנם הוא המתעלל, אמנם על פי דבריו עולם ‏
קיים, אך לאמיתו של דבר הוא חפץ ככל שאר החפצים בסיפור. 0 ‏
אוהבת את גבריה עד כדי כך, שאין היא מתארת אותם , כמעט, ‏
מבחינה חיצונית. גם הם הופכים עבדים לסדיזם או לצורך השליטה ‏
שלהם, ליוהרה ולרכושנות שלהם ובכך מתאיינת מהותם אפילו ‏
כזכרים.‏
נקמה נשית ????‏
‏0 הופכת לחור. כל נקביה משרתים את אדוניה, ואותם שלא ‏
משרתים את אדוניה מדוכאים (שמיעה, ראיה). על פי התפתחות ‏
הסיפור היא בעצם הופכת למעין בובה מינית ‏‎-‎‏ שדיים, פה, הערווה ‏
ופי הטבעת. ההשפלה מגיעה לשיאה עת שער ערוותה מגולח, ואז ‏
המהות המינית-נהנתנית-פרוורטית מגיעה לשיאה.  האם אין פה ‏
מעין מימוש דמות הילדה הנאנסת? וכמו לחזק אפשרות זו, מי ‏
רובצת לרגליה ‏‎-‎‏ נטלי, הילדונת המעונינת בחיים אלה, חיים אשר ‏
יעניקו לה משמעות. האם בסיום הראשון של הסיפור, עת היא ‏
מוצגת כחפץ/פסל לראווה בפני ציבור בני אדם לבוש, שרק מסיכה ‏
לפניה לא הופכה למעין "טוטם" לו סוגדים ואותו מעריצים ולו גם ‏
בזים?‏
אריאנה קראה לסיפור זה אגדה. אגדת מלים המצליחה לעורר מתח ‏
חריף בין הזוועה המתוארת אותה אנו רוצים לראות (מציצנות) לבין ‏
הדחייה המוסרית, הרגשית שלנו את המתואר. במלים אחרות, לפנינו ‏
גרוטסקה מוצלחת אשר מצליחה לחשוף באכזריות את מסתרי ‏
המיניות הגברית הפרוורטית, ולפי עמליה זיו, במסתה בסוף הספר, ‏
כל אחד ואחת יכול להפוך ל ‏‎-‎‏ 0. ‏
אבל אגדה למבוגרים, אשר יסודות הכאב סטריליים בה כל כך ‏
מחמיצה את העיקר. האגדה מטבעה רוצה לומר משהו על החיים, ‏
על האדם ועל העולם. האם הריקנות שספר זה מציג לעולם היא ‏
המשמעות הסופית של הטקסט? האם באמת הספר דן בצורה ‏
אלטרנטיבית בשאלת הרצון החופשי? לו נזדקק לישועה לרגע, ‏
המאמין האוהב את האל, מעבר לעצמו, מעבר לתשוקותיו מסוגל ‏
להפעיל רצון חופשי? האם החירות היא בכלל אופציה עבור 0 ?‏
נכון שריאז' כמה פעמים לאורך הרומאן מעלה את דברי סר סטיבן ‏‎-‎‏ ‏
אינך חייבת בכלום. את יכולה לקום וללכת. האם 0 יכולה לקום ‏
וללכת? שוב, חירות. נדמה לי שסארטר הצליח להראות את אשלית ‏
החירות במלוא עוצמתה.  האם המספרת לא נסתה להוכיח תיזות ‏
אקזיסטנציאליסטיות??? האם ספר זה לא ממשיך מסורת צרפתית ‏
ארוכה של הערצת החוטא, הפושע הסוטה ( ואזכיר את באלזק ‏
בספר מוכר ‏‎-‎‏ אבא גוריו ‏‎-‎‏ רסטיניאק, ווטראן ‏‎-‎‏ האין הם דוגמות ‏
לסוטה, כמובן לא בעוצמות של המאה העשרים). גיורא שוהם קרא ‏
לזה גאולה דרך הביבים.‏
‏ ‏
הסיפור הזה פגע בי בעצמה. הוא חייב אותי לבדוק את מערכת ‏
המושגים שלי. הוא הכריח אותי לבדוק את בסיסי הזכריות שלי, וכן ‏
לראות אם בכלל הייתי מוכן שתהיה לי 0 משלי. אני יודע שלא הייתי ‏
רוצה אישה שתסומן באכזריות כשלי. יתכן ואני רומנטיקן חסר ‏
תקנה, אך כאשר בני אדם (למעט ילדי, ואף הם נדרשים לעצמאות) ‏
מתנהגים בנוכחותי, כמו אני מושא להערצה, אני נתקף בחרדה ‏
ובורח כל עוד נפשי בי.‏
‏ ‏
האם זה ספר חובה ‏‎-‎‏ לטעמי לא.‏
האם יש לשרוף אותו ‏‎-‎‏ לא ולא. יש לתת לזמן לעשות את שלו.‏
  


 

<< לקטע הקודםלבלוג המלאלקטע הבא >>
מודעות פרסומת

ביקורת פואטת

ביקורת פואטת // אריק בנדק-חביב.

סקס עם קדושים או תשוקה חוצת מגדרים, טוהר הגזע או קוקטייל אשכנזי-ספרדי? המבקר שלנו סוקר את השירים שעלו עד כה בשירא פואטת. מדור חדש

• השיר הראשון של מאיה לביא נקרא "תינוק". השיר הזה בהחלט הביא את הבקשה של מקימי הקבוצה להדהים, להיות פואט, לצאת לגמרי מהמוכר והידוע. המשחק בין הספר לבין התינוק, היות התינוק-אתה (הספר, בן הזוג) תוצר ל"יום רע, יום חולה". זה שעצם נוכחותו נסבלת, "גם אותך צריך".

• השיר השני של אנה שרר, "חצאית", מתחיל בתמונה ארוטית מאוד, ממשיך לישו ומשם למחוזות אחרים. שיר מפתיע, אם כי סקס עם קדושי הדת אינו דבר חדש לגמרי, וגם הקניבליזם הקיצוני בסיום השיר, הכולל גם קניבליזם עצמי, "אתאכל" עם רפרור לסנה הבוער.

• השלישי של ינון ניר, "שירה היברידית", אינו מסתתר מאחורי המסכות הספרותיות-שיריות, והוא בוטה לגמרי. זהו שיר פוליטי המעלה את סוגיית בני התערובת (היברידים) בחברה הישראלית, בה הקיטוב מזרחי-אשכנזי מאבד את הצפון. השיר משתמש בביטויים טעונים כ"טוהר הגזע".

• שירו של אלכס נץ, "בלי ביצים", הוא הרחבה של הביטוי העברי "לאכול בלי מלח" – דבר המצביע על כוחנות ואלימות מחד, ותחושת נחיתות וכעס, מאידך. זה שיר בוטה במיוחד, וייתכן, שכל קיומו הוא הפרובוקציה עצמה, בתקופה בה הדיבור התקין שולל פנייה כזו. יש בו משהו חי, אמיתי ומצפצף על מוסכמות הדיבור.

• טל קלנר בשיר "שטיח", מספרת לקורא את כל האגדות הידועות בשיח הסטריאוטיפי אודות "מזרחים חמי לב", משפחות גדולות לעומת האשכנזים הדוממים, המנוכרים זה לזה, אפילו בתוך המשפחה. העמדה של האשכנזי באה מקנאה, הערצה, השתוקקות ורצון להיות כמו – היפוך של התפיסה המקובלת של יחס האשכנזי למזרחי. הבית האחרון והחזק, הופך את השטיח, וכמו בשיר הקודם – יש בו משחק בביטוי עברי "לטאטא מתחת לשטיח" כשהוא הופך למציאות ממשית, עת הוא מורם והכל מתגלה.

• השיר "ללא כותרת" של גל ברזילי, מקרקס את התודעה המגדרית. באין מגדר, אין גם אישה ואין גם זין או זקן. שיר יפהפה. השיר הקצרצר הזה, משחק נהדר בדימויים השונים של זכר-נקבה, בסטריאוטיפים הרגילים והמקובלים, עד כדי ביטול סופי של הבסיס הביולוגי, המשפיע על התודעה המגדרית. הבסיס התודעתי המורכב, מבטל לגמרי את הבסיס הביולוגי למין ולמשיכה מינית, הסטריאוטיפית.

• "להוציא למישהו אחר" של יגל הלל, מתכתב בראש ובראשונה עם העברית העילגת משהו בטורים: "קימטתי … שהרגע..", במקום "כשהרגע". לעתים זה מייצר קשיים בהבנה של הנאמר, ולא תמיד הדיבור הוא השפה האידיאלית לשיר, מה גם שהפואטיקה של השיר הזה איננה עברית רזה או שפה נעדרת מטאפורות מורכבות, נהפוך הוא. המטאפורה המופלאה: "כמו זו שעכשיו / קימטתי לזכוכית בחלון" – צובעת את השיר כולו במורכבות האמיתית של יחסי בנים-הורים-אהובות.

• השיר האחרון במקבץ השירים שהתפרסמו עד עתה, הוא של שושי קלאס, "השתדלתָּ". השיר בן שש השורות מנסה להצביע על הניכור הבסיסי בין גבר לאישה. הוא מנסה לעזוב ללא רעש והיא, גם מתעוררת וגם נמחצת תחת תרמילו הקורס. הייצוג של הגבר באמצעות התרמיל מציג את דמות הנווד, אורח לרגע. התבנית "הסיפורית" בשיר מעניינת במיוחד וגם בו יש בו יסוד של הפתעה וניסיון לברוח מהפואטיקה הקונבנציונלית.

מקריאת שמונת השירים עולים כמה קווי דמיון ברורים:

• עברית מדוברת – ניסיון למצוא שירים ששפתם עברית בת זמננו. גם אלה כמו הלל, החובבים את הצורניות המורכבת של דור "כותבי הטורים" (אלתרמן וחוּגו, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת).

• כאן ועכשיו – הוא התימטיקה המרכזית של כותבי השירים, כל אחד מנקודת המבט האישית והייחודית שלו.

• פרוזודיה (דפוס דיבור) – הבית הוא בחירה של הכותב, וכמו הרבה שירים הנכתבים במאה האחרונה, צורת הבית, קיטוע השורות כפוף ל"רגשות" הדובר. גם החריזה מקרית בחלקם, כאשר היא כבר נמצאת.

• הכל אישי – אין "קול כללי", חברתי, תרבותי או לאומי, אם כי בשיר של ינון ניר, ישנה אמירה חברתית כללית המשתלבת בקול האישי. אך הקול האישי, מסרב להפוך ל"אני מוכלל", שאפיין את השירה העברית עד שנות ה-60 לערך במאה העשרים.

קריאה נעימה!

*הכותב הוא בוגר החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, עורך שירה ומורה לספרות.

המטופלת השקטה, אלכס מיכאליס

קשה מאוד לכתוב על הספר הזה, מבלי לחשוף צפונותיו, בדש האחורי כתוב בחכמה רבה: " הנחישות הזאת מובילה אותו למסע מפותל לחקר מניעיו שלו – ולחיפוש אחר האמת שמאיים לכלות אותו".
אז אסתפק בכך, ורק אוסיף ש"הוא" הנרמז במשפטים הוא גיבור הסיפור החוקר/המטפל באשה לאחר טראומה קשה.מנהג רע לי, לדברי בת זוגי, אני קורא סופי ספרים די מהר אחרי שהתחלתי לקרוא את הרומן/הסיפור. ברוב המקרים זה חסר משמעות. מרבית ספרי המתח/ הריגול/ספרי טיסה חסרי הערך אינם משתמשים בסוף הרומן ככלי להאיר מחדש את העלילה, כמו בסיפורים קצרים ( או. הנרי, למשל; שופמן או עגנון בטח ובטח צ'כוב וגם קפקא )באמצעות הפתעה, ובכך לעצב מחדש את כל תובנות הקורא וחוויותיו.
במקרה הסיפור הזה, הסיום בהחלט מפתיע ומחייב הערכה מחדש של כל תהליך הקריאה ושל כל מה שיש או אין בסיפור.
הרווח המיידי שלי מידיעת הסוף הוא המרחק האסתטי, או האירוני. מרחק שכל צופה בטרגדיה חווה ומודע לו, כי הוא יודע מראש את סיום המחזה.
הידיעה הזו שלי גלתה לי את תבנית העומק של הרומן, המבוססת היטב על הגדרת עלילת הטרגדיה המסובכת על פי אריסטו. עלילה זה מבוססת על התפתחות עלילתית כפולה – מהתחלה לסוף, רצף האירועים ומהסוף להתחלה – הקורא היודע את הסוף ובעצם " קורא אחורנית" את העלילה.
המספר מתעתע בנו באמצעות "טריקים מבריקים" ואחד מהם הוא "הזמן" האמיתי, מה שקוראים בשפה המקצועית "זמן הסיפר". 
החוויה והענין והעונג האינטלקטואלי מהתחכום של המספר מצפים גם לקורא שאינו " חצוף" כמוני, ההנאה מסגירה של כל החידות, מזיהוי בדיעבד של מלכודות והטרמות.
לטעמי זהו רומן הממשיך מסורת עתיקת יומין של סיפורי בלש.

ברכה סרי

י"ז. אשה נקנית לאיש

אשה נקנית לאיש
בתפילה
יום-יומית רצופה.
איש נקנה לאשה
בקידוש המקום והזמן
בתפילה
באהבה
בעזרת השגחה נדיבה.
מתוך שפע הבריאה.
ברצון הכרעה עליונה
בברית שבינו ובינה.
ברגע ורגע
של עבודה נכונה.
ביגע ויזע ושמחה
ודמעות ומעות.

השיר הזה מהפך כמובן את הלכות הנישואין היהודיות המוכרות עד זרה –

"

מסכת קידושין פרק א

דף ב,א משנה  האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

ההלכה מדברת על שלושה דרכים – כסף, שטר, ביאה ואצל סרי – תפילה בלבד. האיש נקנה [ כלומר הדמות הדומיננטית בבחירה היא האשה] בשוש דרכים: קידוש המקום והזמן, תפילה ואהבה.

כך במספר שורות תמונת עולם קדורנית ומאיימת ההופכת את יחסי גבר-אשה לעניין חוזי-ממוני ללא אותו רכיב, לו אנו קוראים אהבה, הופכת לתמונה שבה הזוג קונה זה את זה "בברית שבינו לבינה. / ברגע ורגע/ של עבודה נכונה."

אני בהחלט רואה את יחסיי עם אהובתי כיחסים כאלה. אמנם נטולי קדושה, ותפילה – ההקשר הדתי העמוק – אבל מצויים בתחום של אהבה, עבודה משותפת והרבה עומק רוחני ושיתוף רוחני.


מקור השיר – אתר עוקץ

ביוגרפיה – ויקי לקסיקון הספרות העברית החדשההאגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר מגדר

מתי שמואלוף מוקיר תודה ב"המבוקש מס' 2", הבלוג שלו

מקור אינטרנטי להלכה – 

חזי לסקלי [2]

אוֹכֵל

מַדָּף מַה הוּא אוֹכֵל אֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה לַנֹּעַר

כָּל מַדָּף אוֹכֵל וְתָנָ"ך פֵּרוּשׁ גּוֹרְדוֹן

פֵּרוּשׁ קָסוּטוֹ פֵּרוּשׁ פַּפּוֹרִישׁ כָּל

מַדָּף נוֹרְמָלִי אוֹכֵל בְּלִי הִתְנַגְּדוּת כְּמוֹ

שֶׁמַּכְרִיחִים יֶלֶד לִבְלֹע נָחָשׁ.

גילוי נאות – את לסקלי הכרתי גם באופן אישי, לא חיבבתי אותו מעולם, ולכן הכרותנו הסתיימה מהר מאוד.

לגבי השיר החביב והפשוט הזה, הרי בסיסו הוא האנשה והפעולה המרכזית בו אכילה או האבסה עצמית או אכילה ללא ביקורת עצמית.

המיוחד בשיר הוא הסתירה בדימוי הסוגר את השיר – מדף נורמלי אוכל בלי התנגדות כמו/ שמכריחים.. אוקסימורון בסיסי, מה שמעלה את השאלה – האם המדךף הוא הדובר בשיר, ומיהו הילד שהכריחו אותו [ אני גם נזכר בנסיך הקטן ובציור הנחש בפתח הספר.

כך או אחרת, זה שיר העוסק בתרבות מילולית, בפשוט ובקל וב"מובן מאליו" עד שמגיע החריג, יוצא הדופן והמפחיד – אותו יש להכריח על מנת שייאכל.


 מקור השיר [ יש שם עוד שירים ] עכבר העיר

ביוגרפיה – ויקי , לכסיקון הספרות העברית החדשה

יואב איתמר – על שירת לסקלי [מומלץ מאוד], יקום מקוון 

דוד שמעוני

שיר הנודד 
מילים: דוד שמעוני


מי יתנני עוף 
צפור כנף קטנה 
בנדודי אינסוף 
נפשי מה מתענה. 

מי יתנני עוף 
צפור כנף קטנה 
אשר בקן הטוב 
תנוח שאננה. 

אהה, כעוף נדוד 
אנוד אני גם כן 
אך עת איעף מאוד 
לנוח אין לי קן.

קטע מתוך האידיליה – יובל העגלונים:חצרות (מתוך "יובל העגלונים"), דוד שמעוני

ישינה חצרות,מוצפת בנוגהות הלבנה המלאה,

הבהיק כמרוחץ בחלב הסיד על כל כותל וגדר

(גדרי אבנים לחצרות וגובהן כאמה וחצי

עד כי כל חצר כמבצר מעט, מפני אויב למחסה),

אולם הטיח הלבן משווה חן שלום ושלווה

על המושבה הנאה אפופת פרדסים וכרמים,

יגדל זה רושם השלווה ביחוד בליליות הבהירים,

חרש כי יצוף הסהר בתכלת הרווה, הגדושה,

יצוף לאט, בלי היחפז מעל למושבה הישינה,

דומה לשומר בוטח עומד על מצפה גבוה,

צופה ומביט מסביב בעין בוחנת ומנוסה, תר בבת אחת את כל המושבה מכל עבריה,

הנה הוא סוקר רחוב "הקייטנים" עם ששת "היכליו",

בעלי שתי קומות ובנויים בטעם אדריכל מקומי,

שפע מרפסות, אכסדרות, יציעים, עמודים וצריחים,

חציים הגגות משופעים וחציים שטוחים עם מעקה,

סגנון משונה, מין בליל של בגדד וברדיצ'ב גם יחד…

מציץ בזהרו השלו את כל המושבה הנמה, החל מרחוב הקייטנים וכלה בשכונת ברכיאל,

בה התימנים יגורו. ויפה השכונה בלילה.

בתי החומר הקטנים, שככה עלובים הם יומם,

עתה מוכספים יזהירו בזוהר צנוע, חגיגי.

שיחי הפרחים המעטים הצומחים על יד הפתחים,

פרחי ערב הריחניים, מתימן הרחוקה הובאו,

נראים כחיים ורוגשים בזוהר הטללים המפרפר…

לא רבים יודעים שרחובות שונים בארץ בשם "שמעוני" קרואים על שמו, בוודאי בתי ספר רבים מספור. אני מקווה ששם לפחות שומרים את זכרו.

אני זוכר גם את השיר – שיר הנודד וגם את יובל העגלונים שהיה במהדורת כיס קטנטנה, ולמדנוהו בבית הספר.

השיר "שיר הנודד" זכה לביצועים קאנוניים לגמרי, אסתר עופרים בוודאי. לגבי הקטע מיובל העגלונים הוא מצביע היטב על אופיה של האידיליה האזרחית, הריאליסטית והניסיון למיפוי אפי נרחב של המציאות. בעוד שיר הנודד מכיל יסודות מעין-אלגיים, יגון ועצבות מעודנת ונעימה, הרי הקטע שהבאתי רק מציע תמונת נוף שאין בה "נחמה", אולי עתיד? אולי..


מקור השיר – שירונט

מקור הקטע מהאידיליה – האתר לתולדות רחובות

ביוגרפיה – ויקילכסיקון הספרות העברית החדשהפרוייקט בן יהודה

אלישבע גרינבאום

פרגמנטים של פרידה


כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
אֶלְכֹּד לְמַעַנְךָ זַהֲרוּר אַחֲרוֹן 
מְרַצֵּד עַל אֶדֶן הַחֲלוֹם
עָלָיו יָשַׁבְנוּ.

*
כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ?
בִּשְׂעָרְךָ אֶטְמֹן נוֹצָה
מִצִּפּוֹר שֶׁחָלְפָה בֵּין עֵינַי
עֵת רְאִיתִיךָ לָרִאשׁוֹנָה.


כֵּיצַד אֶפָּרֵד מִמְּךָ? 
מַאֲכֶלֶת מַבָּטְךָ מַשְׁחִיזָה אֶת הַפִּנָּה
הַחֲשׁוּכָה בְּיוֹתֵר בְּתוֹכִי.

אָנִיחַ אֶת אִישׁוֹנְךָ הַלּוֹהֵט 
עַל לְשׁוֹנִי. אֶבְלַע
אֶת הָאוֹר הַנִּגָּר.
(מתוך "לפתע פתאום האדמה" הוצאת כרמל, 2005

שוב חובת הגילוי הנאות – עד הרגע הה, בו התחלתי לחפש את "שיר היום" שלי לא שמעתי מעודי על המשוררת הזו. בוודאי זה פגם של העצלות שלי, אולי חוסר ענין בכותבים שאינם מרושתים מספיק או אני לא נמנה על הדפים בהם הם מפורסמים או מפרסמים שיריהם במרשתת, בפייסבוק. שלושת השירים הקצרצרים האלו, חלקים מלם מציגים שלושה מבטים, שלוש פרידות, שלוש הפעלויות שונות של הנפש, עת היא נפרדת מאהובה. נפרדת כי יודעת היא את מותה הקרב. כמו זלדה בשירה "הכרמל האי נראה" , הרוחני, היתר של המוחשי "האי נראה" הוא העיקר והוא ה"צידה לדרך" שלוקח המת, במין טקס פגאני אינסופי החוזר על עצמו למרות תחכומנו הרב [ פרמידה, מטבע על שפתי המת, קבורה עם חפצים וכו' ].

שלוש תמונות פרידה – הראשונה מכילה את "זהרור האור", זכר מוחשי [נוצה – ולא אכביר במלים על תפקיד הציפור ונוצותיה בשירה העברית-הישראלית] מהמבט הראשון שלה בו [ מישהו נזכר אולי ב"צפור שניה" של זך – המבט בציפור מניע עולם שלם], והתמונה השלישית המבט שלך ב"משחיז אותי" ואישונך הלוהט המגיר אור, והנה חזרנו לסמל הראשון בשיר, זהרור האור הופך לאור ניגר.

שיר פרידה מרשים מאוד, רוחני מאוד ועם זאת "חושני" או גופי מאוד.


מקור השיר – האתר לזכרה של המשוררת 

ביוגרפיה – האתר לזכרהּ

רן יגיל – ב- NRG ואני אסב מבטי – לזכרה של המשוררת אלישבע גרינבאום, 8.1.2010

זלדה – הכרמל האי נראה – תמונה בחיפושי גוגל

יחיאל היילפרין

היורה 
עממי 
מילים: יחיאל הלפרין
לחן: יואל אנגל



גשם, גשם, משמיים 
קול המון טיפות המים 
טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף 
מחאו כף אל כף 
טיף-טף, טיף-טף 
טיף-טיף-טף, טיף-טיף-טף 
מחאו כף אל כף! 

להב אש חוצה שמים 
מעוור את העיניים 
בריק-וברק, בריק-וברק 
זה הבריק הברק 
בריק, ברק, בריק, ברק 
זה הבריק הברק 
בריק, בריק, ברק 
בריק, בריק, ברק 

קול אדיר מן השמיים 
מחריש את האזנים 
רם-רעם, רם-רעם 
זה הרעם ירעם 
רם רם, רם רם 
זה הרעם ירעם 
רעם רעם, רעם רעם! 

אחד השירים היפים שאני מכיר מאז ילד קטן ועד היום. אני לא מפסיק לזמזם ולשיר אותו מדי פעם, ולכבוד הגשם היורד עכשיו החלטתי להקדיש את השיר היומי לשיר זה. מה שבולט בשיר זה סדר האירועים המופיעים לעיני הילד – גשם, ברק, רעם – חיקוי מדוייק של "דרך קליטת התופעה על כלליותה", ללא קישוטים מיותרים, התלהבות פואטית או לירית, אלא דברים כהוויתם. היסוד "השירי האסתטי" בא לידי ביטוי בכל שכל תפעה מייצרת את האיכות החושית הייחודית שלה, בצורה מילולית חזרתית – שיש לה תפקיד אסתטי מובהק בשיר ילדים, העונג, ההכרות עם השפה, יסוד המשחק. בהחלט שיר קטן וגדול בו זמנית.


מקור השיר – שירונט

ביוגרפיה – ויקיפדיהתיקון עובדות, עוזי אורנן

השיר ביוטיוב היורה, עוזי חיטמן

ברכיה בן נטרונאי הנקדן – התרנגול והאבן היקרה

התרנגול והאבן היקרה.

כסיל את עיניו מחכמה יגרע, מואס בטוב ובוחר ברע.

תרננול על אשפה עלה,והדומן ברגליו פזר ועלה, למצא תולעים למאכלו, משם חפר אוכל ברנלו. וימצא ישפה אבן טובה,ולנקר עוד באשפה לא אבה. ויאמר1 חשבתי למצא יתרון טוב בעמלי,תולע או זבוב אשר ייטב לי, ועתה ישפה הנה מצאתיך, מה יתרון לי באשר ראיתיך? ז אמנם את נחמדת למראה, ואם ימצאך עשיר יתגאה, ותהי בידו נקפצת, ובזהב טוב משובצת, ותאיר על אורך שבעתים. אך עתה בין רגלים, תהי דרוכה ורמוסה, כי נפשי עליך לא חסה, באשר לא אמצא בך חפצי; טוב ליתולע שלם או חצי להשיב נפשי הרעבה ממציאת אבן טובה.

המשל המקסים הזה לא ממש מתחבר עם המוטו שלו – הטיפש שאינו לומד ולכן בוחר ברע על פני הטוב. שהרי התרנגול חיפש אוכל ולא אבן יקרה, מה יעשה עם אבן יקרה? אלא, שאם התרנגול הוא סמל לטיפש, הרי ברור שלא יצליח להבין את חשיבות הכסף מול הסיפוק המיידי, עכשיו אוכל. ואם נרחיב את האלגוריה, הרי תרנגול הוא גם סמל לגבר צעיר עז יצר, והמשל מושלם.


מקור המשל – אינציקלופדיה יהודית דעת

ספר משלי שועלים, השלם 

ביוגרפיה – ויקי אינציקלופדיה יהודית