צריחותייך / ענת קוריאל
https://lyrica.org.il/?p=4437
מאי 2, 2023
"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת" – רחל
דָּבָר לֹא הֵקֵל עָלַיִךְ
לֹא עֶשְׂרוֹת הַכַּדּוּרִים וְהַמְּשָׁחוֹת
גַּם לֹא הַצֶּוֶת הָרְפוּאִי שֶׁהִמְשִׁיךְ לְעִנְיָנָיו
לֹא הַמְּחָטִים שֶׁבְּחַפְּשָׂן אַחַר וְרִיד
חוֹרְרוּ אֶת הַזְּרוֹעַ.
דָּבָר לֹא עָצַר אֶת הַמָּוֶת
שֶׁדִּלֵּג מֵעַל כָּל מְשׂוּכָה.
לֹא הַצְּרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתְּ נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
וְלֹא הַמִּטָּה הַמִּתְכַּוְנֶנֶת שֶׁשָּׁקַעְתְּ בְּתוֹכָהּ
כְּאִלּוּ הָיְתָה שׁוּחָה.
השיר מפורסם באישור המשוררת.
הציטוט משירה של רחל: ספר שירי כמוטו של השיר ובבית השני של "צריחותייך" – מעמיד גם את השיר של רחל באספקט אחר לגמרי מהמקובל – [ יש הרואים בשיר הזה הנקבלה בין תהליך היצירה לבין הלידה. אבל בעצם, שני השירים מגלים לנו, בשתי פואטיקות ותפיסות עולם שונות ביחס למהו שיר, מהו "השיר היפה"? איך מבטאים "אסון" נורא בשיר – את הכאב הנורא והבלתי פוסק.
בצריחותייך אין התיחסות ארספואטית, אבל עצם כתיבת השיר הוא מעשה ארס פואטי, אם יורשה לי, בשיר של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא מתאר את תהליך היצירה שלו:
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר־עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל־עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
כרחל, אחריו, הוא מקבע את תהליך היצירה בקשיים, כאבים, מחלות וכו', רק שכמו רחל אחריו, הוא מעצב את החוויה ל-שיר, עפ"י הפואטיקה בת זמנו. כך שגם הוא וגם רחל מתפלאים ש,"יד כל במנוחה תמשש" – אחרי שהשיר הציף את הדברים ה"איומים".
בצריחותייך, הדוברת לא משאירה לקורא את "עונג" המימוש במנוחה או
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
אני חושב שאצל רחל, יסוד המוות פחות בולט ונועז מהשיר של ענת, "ספר שיריי הלבן" יכול לרמז למוות, לקינה אך גם לספר "כלולות". אצל רחל בולט הייאוש הנורא מכך שהקורא כלל לא מעלה על דעתו את הסבל הנורא שהיה "השראה" או מניע לכתיבת השיר: "יד כל במנוחה תמשש" – ואני [הדוברת] צרחתי וצרחתי.
בשיר הזה, אין הסתרה או עיצוב "מיפה מציאות" או מחויבות לפואטיקה שואפת "שלמות פרוזודית":
דָּבָר לֹא עָצַר אֶת הַמָּוֶת
שֶׁדִּלֵּג מֵעַל כָּל מְשׂוּכָה.
אין משחק ב"יופי" או בפרוזודיה המחייבת גם חרוז, גם משקל וגם בית ארבע-טורי מוקפד עד הברה יתרה במשקל ה-יאמב [רגל דו הברתית], או החרוז האוקסימורוני: כואבת-מלבבת, או חרוז סמבולי מובהק אובדן-לבן .
צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
בשיר של קוריאל – צריחותייך, כולל הציטוט משירה של רחל כמוטו של השיר, וגם בתוך השיר מצביע על ההזדהות הגבוהה עם השיר של כותבת: רק על עצמי לספר ידעתי, שזה משפט מכונן בשירה הלירית ובשירת היחיד, בראשית המאה ה- 20 בחברה הישראלית-הציונית-הלאומית המתגבשת בישראל. הוא מכונן גם בהתנגדות לשירת הציבור, בין אם הדתית ובין אם של דור ביאליק. ב"צריחותייך" הדוברת איננה "קול ציבורי", זה הקול האישי ביותר, אבל קול ישראלי בן זמננו. בוטה, חושף, לא מחפש "הרמוניה" או נגוד בין "תוכן וצורה". יש שני בתים אך הם בני חמש שורות כל אחד, ובפני עצמו, בהשוואה לשיר אליו שיר זה מרפרר זו שבירה של הזוגיות ההרמונית, של :היפה".
יתרה מכך, אם רחל בוחרת את הרטוריקה המטאפורית "הפכו לספר שירי הלבן", שממעיטה או מנמיכה את עוצהת השורה הראשונה והשנייה בבית הראשון של שירה, אצל הדוברת בשיר שלנו המטאפורה קשה ומכאיבה יותר:
לֹא הַמְּחָטִים שֶׁבְּחַפְּשָׂן אַחַר וְרִיד
חוֹרְרוּ אֶת הַזְּרוֹעַ.
המחטים מחפשות את הוריד, סמל או מטונימיה לטיפולים רפואיים כואבים. הבית הפרוזאי הבולט בחזרה על המילה "לא" כהטרמה לסיום השיר: ובכלל המילה "לא" שוררת על השיר בשלמותו.
וְלֹא הַמִּטָּה הַמִּתְכַּוְנֶנֶת שֶׁשָּׁקַעְתְּ בְּתוֹכָהּ
כְּאִלּוּ הָיְתָה שׁוּחָה.
הרפרור או הריאליזציה של המטאפורה השחוקה על מות אנשים לאחר ש"נלחמו במחלת חשוכת מרפא", מוציאה את היסוד הרגשי האותנטי של הכאב, של הסבל בהתמודדות עם המחלה, והסוף הידוע:
"דבר לא עצר את המוות".
החרוז היחיד בכל השיר הוא:
משוכה-שוחה: שתיהן מתחום המלחמות, תחרויות אולימפיות – ר"ל מתחום הפעילות השגיבה, העל אנושית, המיתית.
—-
אני מקווה מאוד מאוד שלא פגעתי או העלבתי ח"ו.
לענ"ד זה שיר יפה, אם מתגברים על היסוד הנורא שבו או "מתעלמים ממנו" לרגע ורואים את איכויותיו הספרותיות והפואטיות הרבות והמיוחדות.