תיאטרון גשר, יוני 2026

"בית ברנרדה אלבה"

בימוי:עידו קולטון

מחזה:פדריקו גרסיה לורקה

שחקניות:אפרת בן-צור, מיכל ויינברג/עירית בנדק, קארין סרויה, דר רוזנבאום, ניקול פודבלני, אופיר צויגנבום, טלי אוסדצ'י, נועה כרמי, ליליאן שלי רות

"בית ברנרדה אלבה" של לורקה, בבימוי עידו קולטן. מה 'ני יגיד לכם: אפרת בן צור, מעולם לא השתכנעתי בפרשנות המשחק שלה, שהיא בעלת עומקים, שיכולה להכיל דמויות נוירוטיות רבות עוצמה כמו ברנרדה, למשל. [ראינו אותה בעוד כמה הצגות, לא יודע, באמת, למה מחזיקים ממנה כשחקנית טובה, אבל זו דעתי, כן…]. המחזה עצמו שהיטיב לתאר את חיי הנשים בחברה הספרדית, הקתולית, האלימה לא עובר טוב לישראל 2026. כל בניית המתח לסיום לא נעשית טוב, השחקניות הצעירות, צעירות מדיי. לפחות מבחינתי, הן לא הצליחו להעביר את תחושת המחנק והייאוש שהמחזה דורש, של אשה אסורה בביתה בגלל דת/דעות קדומות/ הורה אלים ודכאני. לכן היסוד הרגשי הנטען והחשוב לקראת הסיום פשוט לא נטען, עבורנו זה נתפס יותר כמו "אופרת סבון".

הפתיחה היתה מבריקה, חמש האחיות שרות את Que Sera, Sera (Whatever Will Be, Will Be), החל משיר ילדים תמים ועד שיר אלים של שחרור – פנטסטי. אגב מנגינת השיר היא ה"לייטמוטיב" המוזיקלי לאורך כל ההצגה.

משם רק צניחה דרמטית אל מחוזות הבנאליה.

התפאורה מרשימה, מתוחכמת מאוד ומצליחה להעביר את היסוד של הדיכוי, הכלא, החרדה והלחץ.

כרגיל – הערות על דיקציה.

אפרת בן צור עם דיקציה מעולה, השחקנית ליליאן שלי רות שלמדה משחק במקום אחר. האחרות דיקציה זוועה, פשוט זוועה. מזל שיש כתוביות, באמת. זה מעציב אותי, ששחקנים שוכחים שהם מדברים, וחובה עליהם לדבר כך שיבינו את מה שהם אומרים.

ננו שבתאי, כתבה ביקורת נלהבת. אני חולק על הביקורת.

"בית ברנרדה אלבה" מעלה אסוציאציות קשות ורלוונטיות על מה זה להיות אישה בעולם גברי