המלצה חמה עם הסתייגות קלה –

אתמול צפינו בהצגה "ריצ'רד השלישי" בתיאטרון גשר. בימוי איתי טיראן, תפקיד ראשי יבגניה דודינה כריצארד השלישי, סשה דמידוב, דורון תבורי, ואלה רק שלושה בולטים מבין שחקני הלהקה שעושה עבודה שלא תאומן.

יש לי כמה דברים לומר:

מי שלא מכיר את הסיפור הבסיסי, זה אותו סיפור חוזר על עצמו של יורשי מלוכה דה יורה המחסלים את מי שעומד בדרכם לשלטון והופכים לעריצים דה פקטו. סופם צבוע כרגיל בדם.

אבל ריצ'ארד השלישי הוא "הרוע המושלם", עפ"י שייקספיר אין בו ולו מידת חסד אחת.

אני רוצה לכתוב על:

1. עכשוויזם מבריק. אני מאמין שאין טעם להעלות מחזות עבר אם הם נטולי משמעות לחיינו. אפשר למות משעמום ממחזה שאינו אומר כלום על חיינו, ולענ"ד אם זכרוני נכון, כל התיאורטיקנים של התיאטרון מדברים עליו כיצירה חברתית!
יש גם לראות את שלישיית המחזות הקלאסיים הענק בשנתיים האחרונות – המלט, בית לסין, אדיפוס – הקאמרי וריצ'ארד השלישי – גשר שבחרו בוידאו "אונליין" על מנת לסמל את הקשר: רודן – עמו בזמנים מודרניים שלנו, כשהמדיה עסוקות בכזב, בשקר ובהינדוס מסיבי של תודעת ההמונים.

2. המוזיקה במחזה היא שירים ישראליים שעל רקע העלילה ודמות הרוע, מחדדים את "המצב הישראלי" עם "הרוע העכשוי." המחזה בהחלט מצביע על מנגנון ההערצה לפתיין, לסוטה. ההסכמה של אנשי כוח להתחבר לכוח חדש ולשכוח ססמאות של "מוסר." אני חושב שהדוגמה המצוינת היא פתיחת המחזה, עת אדוארד חוזר לשלוט ב- 1470, והוא שר את: תנו לשמש לעלות".. משיר קהילתי הוא הופך לאורגיה פרועה של ריקודים כמו פולחנים לאלים, כשלמלך זר פרחים על הראש, שמייצג את "הויריליות" שלו, או ריקודי חתונה בחתונות חרדיות. הפזמון:

לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה

הופך לריקוד הורה-גברית סוער במיטב הקולות ובעיבוד מדהים של "פולחני יישובי העמק, בעליות 2, 3 וכו',ולא נשכח לרגע את שירת "דוד המלך חי וקיים" כשריצ'ארד נמשח למלוכה. OMG

3. בימוי – לדעתי אחד מהטובים שראיתי בימי חיי. דמיון חזותי מעורר השתאות ומחשבות מורכבות. ישנן סצינות אייקוניות ממש, שהלוואי שהיה מותר לצלם. אלה העמדות כמו במחול, כמו באולפן צילום של צלם אומן, כמו צייר מבריק וגאוני. זכורה לי סצינה אחת בה ריצ'רד מנסה לפתות את אלמנת אחיו שאת אחיה רצח לתת לו אפשרות לשאת את בתה, אחייניתו. התמונה היא בשחור-לבן, ריצ'ארד בחצי סיבוב, גיסתו האומללה במנוסה עטויה צעיף שחור, כמו ציור ימיביינמי. בתמונה אחרת, אדוארד השישי לאחר מותו מוחזק על ידי נאמניו כמו ישו. תבורי מודע עד טירוף לרפרור, לסמליות ולעומק שלא יאומן למחווה גופנית זו. [מי שלא מבין את טכניקת המשחק הברכטיאנית, ניכור, מוזמן לראות סצינה זו וללמוד היטב מה זה אומר.]

4. עיצוב במה ותפאורה. שחור לבן, אין צבעים אחרים. על רקעם בולטת לבנות הגוף האנושי, השיער השחור והשיער הבלונדיני. בתוך החלל שאינו משתנה [אחדות המקום הקלאסית של אריסטו] הכל מתרחש וקורה. החפצים בחלל הבמה הם שמסמנים חללים אחרים [חדר מיטות, שדה קרב, המצודה הידועה לשמצה]. מעל הבמה סדרת של מאווררים לבנים במרכזם מנורות, הן מטילים צל על הבמה, איך כתבו מירב יודלביץ ועומר שמרוני ב-גלובס: "כשמעליה רוחשים מאווררי תקרה שחורים ומטילי צל, סובבים בסבלנות מטרידה כמו עורבים מעל גוויות שיערמו בהמשך, משאירות אחריהן כתמי אודם, עדות לזוועות שיכול אדם לחולל." [ https://did.li/7aBaa%5D

5. על אף גלי ההערצה שלי, אני חייב לציין אכזבה ענקית מהשחקנים, שלמדו דיקציה, לא יודע איפה. בראש כולם יבגניה דודינה, שעל מנת להבינה נאלצתי להסתכל בפס התרגום מעל הבמה, וקטעה מבט בבמה, שהיא החשובה. לי היא נשמעה כמו ליה קניג, והשימוש בקול אצלה גרוע ושטוח לגמרי. עם זאת, ריצ'ארד שלה בהחלט משורטט כיצור בלהות. סשה דמידוב, הכוכב של 'גשר' האיש שהתאקלמותו כישראלי היא שם דבר, עוד לא התגבר על המבטא הרוסי העמוק, חלק מצלילי העברית זרים לו ולגרונו לגמרי, אבל התפקידים שהוא עושה מעולים.

6. מגדר, נזילות מגדרית. מי שיגיע להצגה יגלה שאת ריצ'ארד מגלמת אישה ואת אם האחים, כולל ריצ'ארד הרצחני מגלם דורון תבורי. הרהרנו בינינו לבין עצמנו, למה? מהו הערך העודף, האומנותי, האסתטי, החברתי, הפוליטי [ וכן כפי שכתבתי למעלה – זה מחזה פוליטי, סאטירה חריפה על ראש ממשלתנו, למי שלא ישים לב כשיצפה בה.] ברור שריצ'ארד הוא "א-בינארי" בלשוננו, יש לו רומן עם הרוצח האישי שלו והוא שוכב עם נשותיו. בהצגה הוא נועל נעל עקב ונעל גברית, מה שמסמן את אחת מאיפיוניו הפיזיים.

לסיכום – אם לא הלכתם, רוצו, כל הסאטירות והפארודיות שאתם שומעים היום בתרבות הישראלית מחווירות לעומת ריצ'ארד השלישי והבימוי של טיראן.

יתרה מכך, שנינו, היא ואני, החלטנו שהמחזה מצביע על אנשים שתשוקתם תיאטרון, שעבודת המשחק על מורכבותה האדירה היא חלק מזהותם הכי פנימית, שההיסטוריה של התיאטרון מוכרת להם עד היום, ולכן התוצאה מחזה בעל רבדים רבים, שבהחלט אנסה לצפות בו שוב.

כמה ביקורות ששווה לקרוא:

1. בריטניקה – ביוגרפיה עובדתית פחות או יותצר של ריצ'ארד השלישי – https://did.li/dDegT
2. ננו שבתאי, מבקרת התיאטרון של הארץ – https://did.li/3aBaa [מקווה שתצליחו לקרוא]
3. "וויינט" בדעה ניגודית לשלי ביחס לדודינה – אורין וינברג – https://www.ynet.co.il/entertainment/article/rjwjbdm5p
4. מי שמעונין במחזה לקריאה – https://did.li/km4Nf