Arik Benedek Khabif

12m  · 

הוצ' 9 נשמות, תרגום הראל קין, ישראל 2019, 94 עמ' 75 ש"י

קניתי בחנות-קפה "פורת" ברמת-גן, מול בית עיריית רמת גן. הנכד שלי ואני מבלים בה המון. ראיתי את הספר, 24 שעות בחיי אישה, של שטפן צוויג, ונזכרתי שלאחרונה יש דיבור מרובה במדיה השונות על הסופר. הכרתי את שמו, אבל מודה בכניעות רוח, לא קראתי דבר משלו.

אז זה הספר ישב לו בפינה, הזמין אותי ונרכש.

נדמה לי שאצל נאבוקוב באופן בולט בסיפורו "רגע של חסד" ואצל משוררים, תמונות חתונה ומאמרי שפר על קבר אנשים מציתי את השילוב בין הטבע לבין ביטוי רגשות. שימוש טכני כלכך בטבע כאמצעי רטורי היפרבולי, נרטיבי, מנסה ליצור הקשר ולהרחיב ביטוי רגשות של דמות. הנובלה הזו גם היא באופן בוטה ביותר מחברת בין הטבע לבין מציאות חיי האשה, רגשותיה והדרך בה היא מתארת דמות אחרת. האם זו "דרך של נשים" או כך חש/ב צוויג וניסה לאפיין את דמות המספרת כאשה רגישה דרך השימוש המוקצן בנוף?

"וכמו כדי לשקף את התבהרות מצב הרוח, האיר הנוף סביב כאילו הוסר הכישוף שהוטל עליו; הים, שרק אתמול זעף וקצף, נח צלול ללא ניע… והקזינו, שלולית הגיהנום הזו, בהק אל שמי הקטיפה המוברשים.. וגו", עמ' 64, הוצ' 9 נשמות.2023

מודה ומתוודה, הנובלה נקראה במשך שעתיים קצרצרות, ולו הייתי אמיץ יותר, בטח בחצי שעה קלילה. תיאורי הנוף מוגזמים, קיטשיים, מזכירים פואטיקה של סרטים, או את הרומנטיקה מראשית המאה ה- 19. [נכון, נכון – שירי ביאליק משקפים בדיוק אותה דרך ויחס אל הנוף כאמצעי רטורי להעצמת רגשות וליצירת אווירה רגשית מתאימה לאירוע.] לא שמתי לב אצל צוויג שיש בתיאורי הנוף מעין אירוניזציה של הנרטיב, ניסון להגחיך, בדיוק ההיפך הרומנטי של המאה ה- 19.

בפני עצמה זו נובלה חביבה. קוגרית שלא מרצון או בכוונה מרחמת על X יפה תואר במיוחד, אציל פולני [ מה יהיה עם טדיאוש מ"מוות בוונציה",1917,מזרח אירופאים?! האין השפעה של מאן עליו? מדוע הם כלכך אקזוטיים בעיניי האנגלים, הגרמנים?], מסיימת לילה סוער במטה במלון זול, משוכנעת שהקריבה את "חייה" למען אותו צעיר במעשיה, הצילה אותו מהתאבדות, ונוחתת על קרקע המציאות הקשה. על אף הרמז המטרים בסיפור, כשהוא מנסה לדחות את מתנת הכסף שנתנה לו, והיא לא מבינה כלום.

על מנת שלא נתבלבל, יש כמובן סיפור מסגרת, מהסוג שגם א"א פו, גי דה מופסאן, או הנרי ורבים אחרים, אדם מסוים מתוודה וידוי הכי אינטימי באוזני המספר, שבמקרה או שלא נמצא שם.

ברור שהמסגרת מעניקה הקשר רחב לסיפור, הופכת אותו לאמין יותר, ומאפשרת, אולי, לקורא לתהות על קנקן הדמויות.

עפרה עופר אורן כתבה רצנזיה על הסיפור הזה. אני מאוד מסכים אתה, אמ-מה הטענה שלה אולי אנכרוניסטית לדעתי, אבל כאשה מודרנית, מהקשר הזמן [כפי שלימדנו עדי צמח במבוא לספרו על שירת רשב"ג,] יש לאדם זכות לקרוא שירים וסיפורים על פי תקופתו, לשפוט אותם על פי תקופתו.

אני רוצה לצטט קטע מדבריה:

"הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה “המופלג”, לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה “בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון”." [ https://did.li/J4lrl ]

הסייג היחיד שלי, המספרת היתה אז בת 42, כך גם האשה מסיפור המסגרת די צעירה.

סיום הסיפור:

עמ' 95: "ואז רכנתי ונשקתי בהוקרה את כף ידה המושה, שרעד קל חלף בה כמו בעלווה בסתיו"

האמת, סיום זה מצדיק לגמרי את דברי עפרה עופר אורן.

ואני

לא התרשמתי. אם אמצא משהו אחר שלו, אקרא, אבל לא אתאמץ.

זוגתי דווקא אוהבת מאוד את הסופר.