במקרה של הספר הזה, חשוב גם לשים לב אל הסופר. זו התמונה שלו:

זה אדם שמעט מאוד אנשים יודעים מיהו. נדמה לי שזו צורה קיצונית, וכלכך לא מערבית של "שיווק עצמי". אנחנו מכירים הרבה סופרים שהתפרסמו בשם ספרותי. חלקם מעולם לא כתבו בשמם האמיתי, חלקם שינו שמם לאחר כשלון ספריהם הראשונים. [ אמיל אז'אר לאחר אי הצלחתו של רומן גארי למשוך תשומת לב לספריו.]

יש, לדעתי, קשר בין ההתנהגות הזו לבין רומן המתח הראשון שלו שתורגם לעברית ולשפות נוספות. מסכה ומסכות הם "שם המשחק" בחיים, וכנראה גם ברומני בלש.

אזהרה – מכאן ואילך הרשומה תכלול ספויילרים.

העלילה נעה מ"עכשיו" ל- "עבר" וחוזרת ל"עכשיו" לצורך סגירה הרמטית של החידה, כנהוג בז'אנר הבלש.

כמו עלילה צ'כובית המבוססת על עיקרון "האקדח במערכה הראשונה חייב לירות באיזה שלב" יש הטוענים, בסוף המחזה, כך גם הרומאן נפתח בהרצאה של פסיכולוגית ילדים שמתמחה בציורי ילדים על המקרה הראשון הקשה שהיה תחת טיפולה, ילדה שרצחה את אימה, שעל פי הציור של הילדה הסבירה שהיא ילדה טובה, שיש בה יכולת להקים משפחה. ההרצאה מסתיימת באמירה: עכשיו היא אם מסורה. אותה פסיכולוגית תופיע, מבוגרת בעשרות שנים, כשהיא נוכחת בתמימות שלה בעבר, בחוסר נסיונה הבולט בהבנת הנפש הפסיכוטית, ובטעות שעשתה שגרמה לרציחתם של ארבעה בני אדם.

פתיחה וסיום אלה מקבילים אירונית, כמובן, לדמותה של הגננת של יוטה.[הילד מהציורים] שרואה בציור שלו ביטוי לחרדה האופפת אותו, אולי לאלימות של אימו כלפיו.

המידע שאני כותב כאן, הוא מידע חלקי, זו אחת מהמסכות הרבות שיש בספר ושעוטות הדמויות השונות.

מה הסיבה לעלילה?

בניגוד לכל קונבנציה של הז'אנר הזה, אין רצח בתחילת הסיפור. האקספוזיציה חשובה לתחילת פיענוח החידה ולהבנת ההתרה "הגאונית" של הבלש/ית הגאונים, וכאן מחד גיסא מפרטת את נאום הפסיכולוגית ומאידך גיסא התענינות של שני סטודנטים בבלוג זנוח זה שנים. השניים חברים במועדון "העל טבעי", ולאחר שמילאו חלקם בפתרון חידת הציורים, הרבוס, שמופיעה בבלוג, והפוסט האחרון שמשמעותו שונה לגמרי מהבנה שגרתית שלו, נעלמים מהסיפור, עד התמונה האחרונה, כמעט, שם אחד מהם חוזר.

אשה אחת, שתי רציחות מזוויעות, בימוי התאבדות ורציחה נוספת בחסות בית חולים, שמחקה את סגנון אגת'ה כריסטי בחלק מספריה: הרעלה איטית לאורך זמן.

אנחנו גם זוכים להיות נוכחים באחת מן הרציחות ממש.

המוטיבציה של חושף הרוצחת איננה חיפוש האמת, אלא להוכיח לתלמידו הנרצח, שהוא טוב ממנו. כי תלמידו הצעיר בתוך שבועיים זיהה את הרוצחת, ולו לקח 10 שנים רק להבין את שני הרמזים הקריטיים שנותרו בזירות הרצח.

הייחודיות של הספר, למעט שבירת מוסכמות "הבלש" בפתיחת הרומן, אך חזרה אליהן בפרק פתרון התעלומה עפ"י כלליו הנוקשים של הז'אנר "מי עשה זאת" היא היות הסיפור מורכב גם מציורים, תרשימים גרפיים. זו עדיין לא צורת הביניים של רומן מילולי ורומן גרפי, שביפן יש לו הצלחה בלתי רגילה, אבל לציור, למשמעויותיו יש השפעה על התפתחות העלילה.

הסיום לא מצא חן בעיניי. הסגירה ההרמטית שעונה על כל השאלות האפשריות, עפ"י נורמת "מי עשה זאת", סנטימנטלי-קיטשי במובהק. הסטודנט ממערכה ראשונה מגיע לאחרונה ע"מ לשכנע את העיתונאי שחשף את הרוצחת לקחת תחת אחריותו את הבן של ראקו[הירוטו] ויוקי.

יש ממש באזז רציני סביב הספר. עובדה, אני טורח לכתוב פוסט עליו. העובדה שהוא קריא, העובדה ששפת התרגום פשוטה וישראלית מאוד, [ אני משער שגם בשפות אחרות התרגום הוא לשפה הרווחת, שפת הרשתות החברתיות, הרחוב, העיתונות הפופולרית, שפת מעמד הביניים], העובדה שהרמזים [ red herrings] מפוזרים ונפתרים די מהר מצביעים על שינוי המוכר, חידוש, ריענון, "משהו אחר", אבל, כמו שכותב דור בביוף בביקורת שלו במאקו

"העובדה שספר כלשהו הצליח להפוך לתופעה בימינו, ולמכור מספר רב כל כך של עותקים, נשמעת משמחת. אבל אז קוראים את "תמונות מוזרות" של אוקטסו ומגלים שמקומו הוא כפוסט ברדיט במקרה הטוב. ובפח במקרה הרע"

ביקורת קטלנית נוספת מצאתי באתר REDIT:

Strange Pictures is the worst book I've ever read –

כמו רבים אחרים שהגיבו על הספר, זה ספר הנקרא בבת אחת. ההבטחה ש"לא תצליח להניחו מידך" אמיתית לגמרי ומתגשמת.

מאמרים וסקירות

דף הספר באתר "עברית" – https://did.li/DPmUY

חלי והספרים – https://did.li/bchba

גילי איזיקוביץ, הארץ – https://did.li/1JD6q

דעה אחרת לגמרי היא של דור בביוף, במאקו – מומלץ מאוד לקרוא אותה – https://did.li/hV6Iw

רדיט, m_t_rv_s__n,

A Brief History of WhoDunIt

By Emily Martin – https://www.novelsuspects.com/articles/a-brief-history-of-whodunit/