סודותיו של מורה נבוכים – מיכה גודמן

הוצאת דביר, ישראל, תש"ע [2010], 383 עמודים [כולל הערות, ביבליוגרפיה, אינדקס שמות ונושאים מפורט]

נדירים הספרים האקדמיים ששפתם היא שפת בני אנוש ולא הלינגו האקדמי המסורבל, כמעט הייתי אומר, שפת הספר מנוגדת לכוונת הרמב"ם ברצונו למנוע מהפחותים וההדיוטות לקרוא בו.

נדיר עוד יותר, שספר אקדמי, שהוא ספר פרשנות כתוב בצורה מושכת ומרתקת במיוחד. מזמן לא קראתי ספר פרשנות, מחקר באיכות של רומן ספרותי ברמה גבוהה. ואין בספר "עלילה", יש בספר פרשנות, וארגון מחדש של "מורה נבוכים" כך שגם הקורא ההדיוט ימצא בו ידיו ורגליו, לא כל שכן קורא שקרא את "המורה", ואפילו נבחן עליו, אצל פרופ' רביצקי, אחד מגדולי הפרשנים.

אני רוצה להצביע רק על דבר אחד:

בעמודים 161 – 162 מופיעים שתי הפסקות הבאות בהתאמה:

לא מקרי הדבר שגודמן נאלץ, לענ"ד ממש בכוח, להציג את ההסתייגות הגדולה שלו מניטשה והמאקזיזטנציאליסטים, חילוניים כדתיים. לאורך ספרו מסביר לנו גודמן, שהאל א-לה- הרמב"ם אינו נוכח. הוא העדר אחד שלם, והאדם רק בעטיו של העדר זה מצליח להיות אדם בעל עצמאות רוחנית.

הספר בנוי משלושה חלקים. בכל חלק הוא, גודמן, חוקר מושגי מפתח בתיאולוגיה ובתיאולוגיה יהודית כפי שהרמב"ם מעצב אותם ב"מורה נבוכים". כחוקר טוב הוא מקפיד להתייחס למפעל התורני הענק של הרמב"ם, משנה תורה, ובהחלט מנסה למצוא איזו התאמה בין שני ענפים אלה של תיאולוגיה.

במהלך הדיון, בכל נושא מקפיד גודמן להדגיש את היות האדם מנכיח את האל מתוקף עצמאותו הרוחנית, של האדם. כך הוא, למשל, כותב בפרק על הנבואה –

" נבואה על פי עמדה זו היא הוצאת השלמות האנושית מן הכוח אל הפועל. כשם שאדם שהביא גופו לידי שלמות יהיה לאתלט, כך אדם שהביא את רוחו לידי שלמות יהיה לנביא. ביחס לתפיסה המסורתית הקלאסית, זהו מהפך. הנבואה איננה יוזמה רצונית של אלוהים, אלא הישג רוחני של האדם." [עמ' 66]

ואם זה לא "הכי ברור" הרי בפרק על טעמי המצוות, גודמן מסביר שעיקרן הבאת האדם לשלמות רוחנית. שימו לב, בפרק "טעמי המצוות" בעמ' 188 הוא פותח את הדיון בהצהרה הזו:

"האל של הרמב"ם הוא אל המרוקן מרצון ומצרכים, כזה שאינו מעונין בקיום מצוות על ידי האדם. שלומו של אלוהים ונשגבותו הופכות את המחשבה שהוא זקוק לעבודת האדם אותו – למגוחכת."

בעמוד 191 בתת הפרק "הרציונליות של המצוות" הוא פותח וכותב:

"תשובתו של הרמב"ם היא שהמצוות אכן משפיעות על העולם ומתקנות אותו [ משפט זה מתייחס לפסקה קודמת בה גודמן מסביר שהרמב"ם דוחה בתוקף טענות עממיות ומיסטיות שקיום המצוות משפיע על אלוהים כך שירד גשם, למשל.. – איב"ח] אך אינן מתקנות את הטבע וגם לא את האלוהות, הן מתקנות את האדם המקיים אותן. אם הנבואה איננה יוזמה של אלוהים אלא הישג של האדם, וההשגחה איננה פעולה של אלוהים אלא מצב תודעתי של האדם, אזי גם המצוות אינן צורך של אלוהים, אלא שהן נולדו כדי לעצב מחדש את האדם."

הפרשנות של גודמן מפליאה בראייה המודרנית המובהקת שלה. במובן מסוים, תשלוף את "אלוהים" מ"מורה נבוכים" [אלוהים מת!] תוכל לשים במקומו רעיון, עקרון מוחלט אחר, בלי נגיש, בלתי כפוף ל"אדם", ודבר לא יקרה.

עם זאת, המסקנה שלי קצת קיצונית, כי בהיות הרמב"ם בן למאה ה- 12, אין הוא יכול לתאר עולם ללא אלוהות. קיום האל אינו מוטל בספק לרגע, הוא ברא את העולם – אין ספק, והוא בחר בעם ישראל. איך הדברים משלבים?

כך הוא כותב, גודמן בעמוד 335

במלים אחרות, אם תקראו היטב קטע זה, מדוע מורה נבוכים הוא הספר המתאים לנבוכי המאה העשרים ואחת? הרי גודמן כמעט מצטט משפטי מפתח של המודניות בת זמננו. בדיאלקטיקה מבריקה הוא אומר [הרעיון נטען לאורך כל הספר] שלולא מוחלטות האל והיעדרותו לא היה האדם מגיע לשיאו ולשלמותו, אך כל זה ללא רצון של האל, רק ידיעת קיומו.

ממש ממש בסוף הספר, בסיכום הסמי-פילוסופי סמי "ייעוצי" סמי "ניו-אייג'י" כותב גודמן

"מורה נבוכים איננו מצביע על דרך אחת כראויה יותר מהאחרות. אם זה יהיה הנתיב המיסטי, הנתיב הפוליטי, או שמא ההעצמה ההלכתית – אין המורה מכריע. משה בן מימון, המורה לנבוכים את הדרך, מגיע אתם עד הארץ המובטחת לשם הגשמת חיים שלמים אך איננו מכניס אותם אליה, כמשה בן עמרם, גם הוא נותר מאחור, משקיף מן ההר ומאפשר לקוראיו להוליך את עצמם אל מקומם הראוי." [ עמ' 337, פסקת סיום הספר.]