סיפורהּ של O, פולין ריאז


סיפורה של O / פולין ריאז'

‏ ‏
‏ ‏
סיפורה של או, הוצ' הספריה החדשה
‏ ‏
הרומן מתאר את התנסויותיה של או בקרב קבוצה של חובבי מין ‏
סאדו-מזוכיסטי. הוא מתחיל בחטיפתה וכליאתה בטירה ימי ‏
ביינמית, שם היא לומדת את כללי המשחק הסאדו-מזוכיסטי, ממשיך ‏
אל התאהבותה באחי אהובה הראשון והטבעת סימנו על ישבנה ‏
ומסתיים בהצגתה לראווה, עירומה, שרק מסכת ינשוף על פניה ‏
במסיבה-אורגיה. הרומן מוצג דרך עיני האישה, ונכתב ע"י אישה.‏
‏ ‏
סיפור זה הוא מעין חלומו של כל גבר. אישה המוכנה להיכנע לכל ‏
גחמה גברית-מינית. הגישה הסטריאוטיפית המציגה את האישה דרך ‏
מבט הפנטזיה של הגבר בולטת היטב. ‏
את הסיפור מספרת אישה. הדוברת היא אישה, אך הפלא ופלא היא ‏
מצליחה לחדור אל מוקדי הזכריות בתפיסתה את האישה מבחינה ‏
מינית- פוליטית-תרבותית-חברתית, כמו חברו באחת כל ביטויי ‏
החיים המערביים ביחסם אל האישה.  בראש ובראשונה האישה היא ‏
רכושו של הגבר, ובתור שכזאת, אין לה כל זכות להביע דעה. מאימתי ‏
מביע הכיסא דעתו על השימושים הנעשים בו?‏
הלסביות, אחד המתאבנים המיניים החזקים ביותר לגברים מקבלת ‏
את ביטויה הנאות.  0 היא לסבית. 0 היא אף לסבית בעלת מאפיינים ‏
גבריים, היא צדה נשים, היא נהנית מהכיבוש של הנשים, ובחלק ‏
מהמקרים היא משתמשת בנשים, כדרך בה גברים משתמשים בנשים. ‏
‏"השתמש וזרוק". האנלוגיה לדמות הגבר, כמו מעצימה סטריאוטיפ ‏
של לסבית, ואינוס 0 , השפלתה על ידי גברים נחשף כמעין עונש ‏
ראוי לאישה הפולשת לתחום הזכרי במובהק.‏
מרכיב נוסף בפנטזיה של הגברים הוא סקס עם קטינות. נדמה לי ‏
שספרי הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה וגם הספרות מלאים בניסיונות ‏
לפענח את דאגת האב לבתו, כמעין סובלימציה לתשוקתו אל בתו ‏
הגדלה.  מדפי הפורנוגרפיה, כמו גם טיולי המין הידועים לשמצה של ‏
גברים מערביים אל המזרח, כדי לממש פנטזיה זו בפועל. גם ספר זה ‏
אינו מוותר על מרכיב זה בחוויה הזכרית- המינית.‏
וכמו לספק את הגבר עד תום, איננו זוכים כקוראים לקבל תיאור ‏
הגברים, למעט אזכורים קלים מאוד של צבע שערם, או עוביו של ‏
אבר המין שלהם, ללא התיאור הדקדקני של צורתו, עורו, צבעו וכו'. ‏
מדוע? שאלה זו טרדה את מוחי ללא הרף בזמן הקריאה. סיבה ‏
נרטיבית נמצאת, לפחות בבית בוארנסי עיני 0 מושפלות או ‏
מכוסות, וכך אין ביכולתה לדעת מי אנס אותה או התעלל בה. אך גם ‏
כאשר הסקס אינו בעיניים מכוסות, וקיימים מפגשים כאלה, ‏
ההתכחשות לגופו של הגבר מדהימה. ומדוע זה סיפוק רצון גברי ‏‎-‎‏ ‏
בהתעלמות מגופו זוכה הגבר למעין חסד. הוא גבר, וגברים לא חשוב ‏
כלל איך הם נראים. (שוב דעה קדומה שאמותינו טרחו לא מעט ‏
לפמפם לראשינו ‏‎-‎‏ נשים צריכות להיות יפות, אצל גברים זה לא ‏
חשוב. גבר יפה המודע ליופיו חשוד ב‎…‎‏)‏
אבל אפשר לראות בהתעלמות זו התכחשות מוחלטת לגבר כמהות. ‏
אמנם הוא האדון, אמנם הוא המתעלל, אמנם על פי דבריו עולם ‏
קיים, אך לאמיתו של דבר הוא חפץ ככל שאר החפצים בסיפור. 0 ‏
אוהבת את גבריה עד כדי כך, שאין היא מתארת אותם , כמעט, ‏
מבחינה חיצונית. גם הם הופכים עבדים לסדיזם או לצורך השליטה ‏
שלהם, ליוהרה ולרכושנות שלהם ובכך מתאיינת מהותם אפילו ‏
כזכרים.‏
נקמה נשית ????‏
‏0 הופכת לחור. כל נקביה משרתים את אדוניה, ואותם שלא ‏
משרתים את אדוניה מדוכאים (שמיעה, ראיה). על פי התפתחות ‏
הסיפור היא בעצם הופכת למעין בובה מינית ‏‎-‎‏ שדיים, פה, הערווה ‏
ופי הטבעת. ההשפלה מגיעה לשיאה עת שער ערוותה מגולח, ואז ‏
המהות המינית-נהנתנית-פרוורטית מגיעה לשיאה.  האם אין פה ‏
מעין מימוש דמות הילדה הנאנסת? וכמו לחזק אפשרות זו, מי ‏
רובצת לרגליה ‏‎-‎‏ נטלי, הילדונת המעונינת בחיים אלה, חיים אשר ‏
יעניקו לה משמעות. האם בסיום הראשון של הסיפור, עת היא ‏
מוצגת כחפץ/פסל לראווה בפני ציבור בני אדם לבוש, שרק מסיכה ‏
לפניה לא הופכה למעין "טוטם" לו סוגדים ואותו מעריצים ולו גם ‏
בזים?‏
אריאנה קראה לסיפור זה אגדה. אגדת מלים המצליחה לעורר מתח ‏
חריף בין הזוועה המתוארת אותה אנו רוצים לראות (מציצנות) לבין ‏
הדחייה המוסרית, הרגשית שלנו את המתואר. במלים אחרות, לפנינו ‏
גרוטסקה מוצלחת אשר מצליחה לחשוף באכזריות את מסתרי ‏
המיניות הגברית הפרוורטית, ולפי עמליה זיו, במסתה בסוף הספר, ‏
כל אחד ואחת יכול להפוך ל ‏‎-‎‏ 0. ‏
אבל אגדה למבוגרים, אשר יסודות הכאב סטריליים בה כל כך ‏
מחמיצה את העיקר. האגדה מטבעה רוצה לומר משהו על החיים, ‏
על האדם ועל העולם. האם הריקנות שספר זה מציג לעולם היא ‏
המשמעות הסופית של הטקסט? האם באמת הספר דן בצורה ‏
אלטרנטיבית בשאלת הרצון החופשי? לו נזדקק לישועה לרגע, ‏
המאמין האוהב את האל, מעבר לעצמו, מעבר לתשוקותיו מסוגל ‏
להפעיל רצון חופשי? האם החירות היא בכלל אופציה עבור 0 ?‏
נכון שריאז' כמה פעמים לאורך הרומאן מעלה את דברי סר סטיבן ‏‎-‎‏ ‏
אינך חייבת בכלום. את יכולה לקום וללכת. האם 0 יכולה לקום ‏
וללכת? שוב, חירות. נדמה לי שסארטר הצליח להראות את אשלית ‏
החירות במלוא עוצמתה.  האם המספרת לא נסתה להוכיח תיזות ‏
אקזיסטנציאליסטיות??? האם ספר זה לא ממשיך מסורת צרפתית ‏
ארוכה של הערצת החוטא, הפושע הסוטה ( ואזכיר את באלזק ‏
בספר מוכר ‏‎-‎‏ אבא גוריו ‏‎-‎‏ רסטיניאק, ווטראן ‏‎-‎‏ האין הם דוגמות ‏
לסוטה, כמובן לא בעוצמות של המאה העשרים). גיורא שוהם קרא ‏
לזה גאולה דרך הביבים.‏
‏ ‏
הסיפור הזה פגע בי בעצמה. הוא חייב אותי לבדוק את מערכת ‏
המושגים שלי. הוא הכריח אותי לבדוק את בסיסי הזכריות שלי, וכן ‏
לראות אם בכלל הייתי מוכן שתהיה לי 0 משלי. אני יודע שלא הייתי ‏
רוצה אישה שתסומן באכזריות כשלי. יתכן ואני רומנטיקן חסר ‏
תקנה, אך כאשר בני אדם (למעט ילדי, ואף הם נדרשים לעצמאות) ‏
מתנהגים בנוכחותי, כמו אני מושא להערצה, אני נתקף בחרדה ‏
ובורח כל עוד נפשי בי.‏
‏ ‏
האם זה ספר חובה ‏‎-‎‏ לטעמי לא.‏
האם יש לשרוף אותו ‏‎-‎‏ לא ולא. יש לתת לזמן לעשות את שלו.‏
  


 

<< לקטע הקודםלבלוג המלאלקטע הבא >>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.