על שפת הים
אתמול על שפת הים
אספתי צדפים,
בניתי רחובות,
כבישים,בתים יפים.
כל חברי הביטו.
והנה עבר גמל,
הרס לי את כל העיר.
לשוא כל העמל!
שיר כלכך קטן ובו זמנית כל כך גדול בגלל שתי השורות הסוגרות אותו. יתכן וברמתו של הילד, הגמל והנמל הם חרוז או מצלול נעים, יתכן והם מסמנים ריאליה אפשרית לגמרי [ לא כיום ובאף חוף ים ישראלי, למעט אולי באילת] אבל כשאדם בוגר קורא את השיר התמונה אחרת לגמרי, יש בה מתחים מובנים מאוד – הראשון הפער בין המדבר לבין חוף הים, למרות שבשניהם יש חול, הרי אין חול חוף הים המבטא עירוניות כמעט מלאה לבין חולות המדבר, המסמנים נדודים, חיים בטבע, היעדר מים ובעיקר ארעיות.
ב- 4 הטורים הראשונים, הדוברת הקטנה ככל הנראה בונה עיר, ההיבט האסתטי מרכזי – צדפים-יפים [החרוז], והדגש הוא באמת על "יפים", כמעט חזון תל אביב הקטנטנה והחדשה על חופי הים התיכון. הבניה קשורה אל הטבע, אל חומרים זמינים על חוף הים.
בארבעת הטורים הבאים, ההתחלה – כל חברי הביטו – התפעלו והתרשמו ככל הנראה, והנה – מילת המפתח היוצרת את העימות הבסיסי בין "הטבע" לבין "מעשה האדם", היפוך כל – עד אשר "לשוא כל עמל".
שיר ממש לא אופטימי, די מדכא ודי מייאש. וזה לילדים או להוריהם?
השיר בנוי משני בתים שחוברו ליחידה אחת בת 8 טורים. החריזה היא אבגב, והוא בבחינת חצי סונטה, יש בו מושלמות צורנית התואמת את תפיסת הבית הראשון של העיר הכלולה ליופי, ומנוגדת במהותה לבית השני, בית ההרס.
מקור השיר – מאמר ארוך על שירת הילדים שלה – כתבה שרה שוורץ
תעתיק שיחה עם אנדה עמיר פינקרפילד בתוכית "לעקרת הבית" מ- 1965
ביוגרפיה – ויקי ; דף הנחייה למורים
תרבות קריאה 