לזכר עיירתי בילגוראיי,
הלילה הייתי בעיירת מולדת,
בנוף שיקר ללבי בהילו.
בבאר ילדותי בבואה עוד רועדת,
בית אבא עדיין עומד על תילו.
בעצי ערמונים משתלהב כבר האודם,
טבעו של הסתיו בפולין הוא בכך.
אני ואחי משתרכים כמקודם,
בשביל סוכתנו נושאים אנו סכך.
הרוח רודפת ענן ברקיע,
הערב הגשם לבוא לא יהין.
עוד רגע ואנו הביתה נגיע,
מיד נקשט סוכתנו כדין.
קרבנו לבית, גויים בקננו,
לשווא עוד חיפשתי סוכת השלום.
אחי את עומסו לי השאיר – ואיננו.
לבד שם בכיתי עד סוף החלום.
שמואל בן ארצי, אבי שרה נתניהו, היה גם משורר. בויקי ישנן רשימות של פרסומיו, אבל במרשתת אין אתר ייחודי בשבילו, אין מקבץ של שיריו. לא פעם אני מיליל כאן על משוררים מושכחים, בין אם בגלל ההיסטוריה, הפוליטיקה של התרבות ובין אם על ידי בני משפחתם, שלא מתאמצים להקים להם יד וזכר.
ידוע לי שישנו סרט בהפקה על חייו, אולי בסרט יוחזר לו כבוד השירה.
השיר עצמו, פשוט מאוד, מוקף במסגרת של "חלום" , שמתחיל כמו "אמת עובדתית- אחה"ע] ומסתיים בחלום. השיר מציג פריט חיים בנאלי, אבל כבר נאמר שאלוהים הוא בפרטים הקטנים. לצערי השיר לא הצליח לגעת בי, בגלל האופי הסיפורי שלו והשליטה המוחלטת של הדובר בשיר על המבע המלודרמטי, עד כמעט הכחדתו.
מקור השיר – כיכר השבת
ביוגרפיה – ויקי
תרבות קריאה 