שיר מופלא

אני שמח לקדם כאן את אחד האתרים היפים ברשת, "מטעם שירה"

השבוע התפרסם שיר יפהפה של  סיגל פרלמן בשם – מכתב גלוי.

סיגל פרלמן 

מכתב גלוי 

אֶת הַכְּאֵב בְּשׁוּלֵי הַפֶּצַע, כְּמוֹ מֶלֶט,

וְאוֹטֵם אֶת כָּל פִּתְחֵי הַנְּשָׁמָה [לֹא לִשְׂנֹא

וְלֹא לֶאֱהֹב, לֹא לְהִתְעַנֵּג וְלֹא לַחְשֹׁב. הַכֹּל

לָבָן. זֶה הַכֶּלֶא], אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ, בְּלִי נִכּוּר, אֵלֶיךָ

הַמְּנֻכָּר עַל שׁוּלֵי הַפֶּצַע

שֶׁלְּךָ אֲנִי עוֹמֶדֶת, רַק חַלּוֹן, לֹא בִּפְנִים

וְלֹא בַּחוּץ, הֶחָלָל הַגָּדוֹל הָרָחָב מְשֻׁעְבָּד, הַמֻּחְלָט

הַצִּבְעוֹנִי מְשֻׁעְבָּד, נְדִיבוּתְךָ הַגְּדוֹלָה

מְשֻׁעְבֶּדֶת, רְכוּשׁ הַלֵּב הָרוֹעֵד, מֵאֹשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, הָאַהֲבָה

הָעֲשִׁירָה הַפּוֹעֶמֶת שֶׁלְּךָ, מְגֹרֶשֶׁת מִלְּשׁוֹנְךָ אֶל לִבְּךָ

וּמִלִּבְּךָ אֶל עֵינֶיךָ, וְחוֹזֵר חָלִילָה, וְעֵינֶיךָ, רַק הֵן,

מְעִיפוֹת נִתְזֵי אוֹר. רָאִיתִי. אֵינְךָ יוֹדֵעַ

יְמֵי חַיֵּיךָ הַשּׁוֹפְעִים, הַמִּתְרַבִּים, הַזִּיּוּנִים הַמִּתְפַּזְּרִים,

הָאוֹר הַמִּתְפַּצֵּל בְּאַלְפֵי הַחֲדָרִים, דָּבָר מִכָּל זֶה

לֹא נִשְׁאָר, הַכֹּל חוֹמֵק

וְהַבְּדִידוּת, הַהֲדִיפָה, הַהַרְחָקָה בְּכֹחַ,

הַכֹּל חוֹמֵק

הַאִם יָדַעְתָּ שֶׁהַבְּדִידוּת שֶׁלְּךָ [הַקְּפוּאָה, הַקְּרוּשָׁה,

הִיא הַשְּׁלֵמוּת הַיְּחִידָה, הַבַּיִת, הִיא הַכֹּחַ],

גּוֹנֶבֶת מַגָּע?

יָדְךָ עַל שָׁדִי זְכוּרָה לִי הֵיטֵב. יָדִי עַל בִּטְנְךָ הַחַמָּה [הָיִיתִי

אֵצֶל גֶּבֶר אֶחָד בַּבַּיִת. הִתְפַּשַּׁטְתִּי. הוּא נָגַע בִּי. נִגְעַלְתִּי,

הִתְלַבַּשְׁתִּי וְיָצָאתִי], יָדְךָ עַל בִּטְנִי, אֶת מְנוּחָתְךָ

אֲנִי רוֹצָה לְהַטְרִיד, בְּמֶרְחַק נְשִׁימָה אַחַת לְהַטְרִיד

אֶת מְנוּחָתְךָ, לֹא שְׁלֵוָה, שָׁמַעְתִּי, מְהִירָה, לֹא סְדִירָה.

שָׁמַעְתִּי

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִחְיוֹת יוֹתֵר מִדַּי, אַתָּה אוֹמֵר

שֶׁאַתָּה רוֹצֶה הַכֹּל יוֹתֵר מִדַּי, יוֹתֵר מִדַּי אַהֲבָה, עֹנֶג,

יוֹתֵר מִדַּי תְּשׁוּקָה עֲמֻקָּה, הַכֹּל מוּנָף לְמַעְלָה עַל מָנוֹף גָּבוֹהַּ

וְקוֹרֵס עַל סַפָּה אַחַת בַּחֶדֶר הַקָּטָן: צָרִיךְ לְהִזָּהֵר. אָסוּר

יוֹתֵר מִדַּי [ֵ מִבֵּין שְׁנֵינוּ זוֹ אֲנִי שֶׁרוֹצָה לְהִשָּׂרֵף

מַהֵר. בִּלְחִיצָה. פַּרְפַּר נִצְמָד לַנּוּרָה]

אֲבָל בֵּינְתַיִם, בְּמֶרְחָק בָּטוּחַ, אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ מִכְתָּב פָּלִיט,

מִכְתָּב בְּשֶׁטַח הֶפְקֵר, מִכְתַּב בֵּינַיִם, מִכְתָּב נוֹאָשׁ, מִכְתָּב מוּגָן,

לְפָחוֹת עַכְשָׁו, טֶרֶם נִצּוֹד, תֵּכֶף נִלָּכֵד

פְּתַח לִי דֶּלֶת. זֶה הַחֹפֶשׁ

אני חושב שמטאפורת הכאב והפצע החושפת באכזריות את הכל, מותירה אותי לפחות נטול נשימה, מה גם שאין זו עברית "רזה" שהיתה מקובלת על משוררי תל אביב בשנות ה- 80 וה – 90 של המאה הקודמת, אלא עברית מלאה, עשירה, דוקרת ומכאיבה, דחוסה עד כמעט מחנק.

לדעתי, השיר מהדהד את שיר השירים, ואם יותר לי, ללא הוכחה אמיתית, הוא מעין שיר מראה לשיר השירים. השיר הוא כמו המראה של אליס, הכל הופכי, אבל עם זאת נושא מסר רב משמעות אל "העולם הרגיל"

שיר השירים, והתשוקה העירומה אך היפהפיה שבו, כמו למשל : 

ז,יב לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.  ז,יג נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִיםנִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי, לָךְ.  ז,יד הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִיםחֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.  ח,א מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי; אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי.  ח,ב אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּיתְּלַמְּדֵנִי; אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי.  ח,ג שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. ח,ד הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם:  מַה-תָּעִירוּ וּמַה-תְּעֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.  

מתרסקים מול הכאב האיום, הרצון במימוש התשוקה, זכרונות התשוקה והרצון להימלט "פתח לי דלת. זה החופש".

ככל שאני מרבה להרהר בשיר, וחוזר וקורא בשיר השירים אינני מצליח שלא לראות את הקשר  בין שתי השירות, אמנם שיר השירים מיוחס לשלמה, אבל אחד הקולות המשמעותיים אם לא המשמעותי ביותר זה קולה של השולמית. כך מטאפורת הכאב, הפצע, ההמחשה הממשית של מטאפורת הכאב הרומנטית והשחוקה בשירת האהבה מהדהדת את שיר התשוקה הפתוח, חסר האחריות המלא בערגה, במין, בהערצת הגוף הנשי "אעלה תמר אוחזה בסנסיניו" ובתשוקה אדירה לגוף האהוב.

בשיר שלנו, שימו לב -… " [הייתי אצל גבר אחד בבית. התפשטתי. הוא נגע בי. נגעלתי, / התלבשתי ויצאתי] …  רק ידך על שדי, בטני או ידי על בטנך, אלה ביטויי התשוקה האפשריים, כשולמית.

לרגע מתעוררת תהייה על החירות המינית, הערצת הגוף והארוס מלא התשוקה בשיר השירים מול המין היומיומי השגרתי והדוחה " ימי חייך השופעים, המתרבים, הזיונים המתפזרים", שהרי בשיר השירים "כי דגלו עליי אהבה" , או שם אתן לו את דודיי. המין ככלי לאהבה, למימושה, החיבור ההכרחי בין הגוף לבין הנפש, בין תשוקה לבין אהבה, מול השיר שלנו, שם הקשרים האלה מורכבים הרבה יותר, ואינם מסתפקים בתשוקה הגופנית ובהאלהת האהוב או האהובה.

שיר יפהפה. אני רוצה להודות ליצחק לאור על האישור שנתן לי לפרסם את השיר במלואו בבלוג שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.