בטרם אתפנה לשוחח קצת על השיר, חושב לציין, שלפחות בלקסיקון הספרות העברית החדשה ישנה התעלמות מלאה מהתרגום המופתי של הנעמי לספרו המכונן של ג' ר.ר טולקין, ההוביט, אותו תרגום שהביא אותי להכיר את נערתו, לפגוש אותו לכמה דקות ולשוחח אתו על ההבדל בין עברית דבורה לבין עברית תרגומית או עילית.
שיר שכולו מבוסס על אחת מצורות מטאפורות הכי יפות של השפה, סינסתזיה, עירוב חושים. הריח שנשאר ונפתלן בחדר הריק, אבל מעבר לכך, החדר ריק, אבל האוהב רואה את העקבות – הריסים, הריח והקול. כמעט הייתי אומר שהוא קרא את מיטב הפוסטמודרניסטים והדה-סטרוקטורליסטים שמבחינתם אין "דבר לכשעצמו" יש רק עקבה, של עקבה וכו' [ אפלטון + מנטה ריי]
אבל מבחינתי זה שיר יפהפה המדגים את הישארות הרשמים טבועים, חקוקים, צרובים, מורגשים בחושים, בתודעה גם כשכבר אינם לגמרי.
מקור השיר – פיוט 2015, דפשיר שבועי, עורך דרור גרין
ביוגרפיה – משה זינגר הנעמי
סינסתזיה- הסבר, מכון דוידסון
תרבות קריאה 