יוסף ליכטנבום

image

עוד דוגמה עצובה לאיש רוח שפעל רבות בתחום התרבות והספרות העברית, ולפחות בגוגל אין מצאי רב עליו, ואין גם ביוגרפיה ראוייה למעט עשר עד עשרים שורות.
השיר הראשון מוקדש לביאליק, שנפטר שנה אחר כך [1934]. בעיקר מצא חן בעיניי החרוז : בית ראשון – אבבא, בית שני – אבאב. החרוז כנהוג בפואטיקה של ראשית המאה ועד שלהי שנות החמישים היה מפגש מצלולי אבל גם נושא משמעות, פעמים רבות החרוז הדגיש משמעויות, תמות, כיוונים סמנטיים. עתים הוא גם "חתר" תחת התימה השלטת ואז הפך לאירוני. בשיר הזה – החרוזים משתתפים בהערצת המשורר, יפי ראייתי, גובהו הרב – על הכף, מעל לסערה, המאפשר לו מבט מיוחד. [ האם התכוון לרפרר ל"גילוי וכיסוי בלשון"? ] עם זאת, בבית השני יש אמירה מוזרה משהו – החרוז "כתב-טחב" כמו מרמז לאיזו סטגנציה? השורה האחרונה בשיר "הוא בקרבו יגדל כאבן כסויית טחב" – הוא הכוונה לים, יש כאן מעין "מיקסמטפורות" ממש לא ברור.

השיר השני נכתב לילדה בת 10. בשיר הזה היסוד המצלולי הוא המרכז – שם השיר – בבית הראשון המצלול החזק של אותיות שיניות: ש, שׂ, ס, ז, כך גם בבית השני, עם דגש מה לרי"ש. החרוז אגב מודרני ממש, לא נשען באופן בולט על דמיון עיצורים כתובים אלא על הדמיון הצלילי בשמיעה. השיר לילדה לטעמי ממש מקסים, ציורי, משחקי, מנסה לשלב מראה וצליל למקשה אחת.


מקור השיר – עיתון דבר 1933, 8.1
ביוגרפיה – לכסיקון הספרות העברית החדשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.