דב אלבוים – מסע בחלל הפנוי

הספר יצא בהוצאת עם עובד.

אתערותא דלתתא היא אתערותא דלעילא – התעוררות למטה היא התעוררות למעלה.

סיום הספר, הוא ההכרה הגדולה בכך, שאין אל ללא אדם ואין אדם ללא אל, לפחות מבחינת המאמין באל. האל האלבוימי אתו הכותב משוחח, אותו הוא לומד הוא אל אומלל מאוד, פעם אחר פעם מביא אלבוים ציטוטים מהספרות הקבלית לכך, שיותר משהאדם זקוק לאל האל זקוק לאדם.

עבורי כאדם חילוני , שאמונתו באל לא קיימת, או בניסוח בוטה יותר, אני אדיש לקיומו לגמרי, יש בהכרה הגדולה של אלבוים ביטוי לכל התגלות אינטלקטואלית-פילוסופית ו/או רגשית אחרת/דומה של אדם.<אפיפניה>

התמונה בסוף הספר :

  "חבושים ברטיות על פצעינו השותתים נודדים אלוהי ואני אנה ואנה, נעים זה לקראת זה ולעתים זה לצד זה, מחפשים רפואה,    גאולה, שם חדש, מגששים באפילת ירח, פונים אל שמש ותיקה שאורה הועם ומתפללים שתפציע מחדש. כמו שני גֵרים, אנו מקווים להיפגש מדי פעם בפעם ולמלמל זה לזה: "מחול לך , מחול לך." [ עמ' 290]

שנה שלמה של חיבוטי נפש בענייני אמונה, כשמצד אחד עומדת מחלתו של המחבר ומהצד השני התאונה שעברה בת חברו הטוב, שסירב לתת לנתח את ראשה, בשם האמונה באל משמשים כמראות משקפות לתנועה שלו בין עצמו לבין ש"מחוץ לו" מסתיימים בתמונה המגשימה הזו של האל, בהורדת האל ממרום מושבו לתחתיות המציאות האנושית.

במהלך קריאת הספר בולטים שלושה הקשרים מרכזיים:

1. הסיפור האישי

2. היסטוריה וסיכום עדכני של מערכת הספירות בקבלה היהודית

3. ההקשר של אכסנית הפרסום – "ארון הספרים היהודי"

אלבוים מנסה לחבר את השלושה בכתיבה רהוטה ומעניינת מאוד. הוא מזמין את הקורא לתוך עולמו הפנימי, אולי אפילו הפנימי ביותר <אינני מכיר אישית את הכותב, כך שנאמן עליי, שכאשר הוא מדווח ומספר על חיבוטי נפשו, על פיתולי התודעה והרגשות שלו, דובר אמת הוא, ורק אמת>. לא הצלחתי להזדהות עם הוידוי.  הספר שייך למסורת ארוכה מאוד של כתיבה וידויית-פילוסופית או רוחנית. הוידוי אינו "אוטוביאוגרפיה" כפי שכתוב על הדש האחורי של הספר, הוידוי הוא תהליך הטיהור והניקוי של היחיד <יום כיפור>, כפוף לחוקיות הפנימית של הוידוי, ולמטרותיו. ביאליק בוידויו הגדולים מציג אוטוביאוגרפיה פואטית " ואם ישאל המלאך", אלבוים דווקא מעדיף את הוידוי על "הפחדים, החרטות, הפגיעות, החטאים האמיתיים או המדומיינים ועיסוק עמוק ב"אני-עצמי", בטח בתפיסה המערבית של מושג "האגו" וה"אישיות". 

אין לזלזל בתאריך פתיחת המסע ובתאריך סיום המסע – מיום כיפור ליום כיפור. הספר אמור, לדעתי, לטהר את המחבר שלו, גם באמצעות המללת החרדות העמוקות ביותר, כמו: יגלו שאני "אפס", יצחקו ממני, אני זיוף. חרדות שגורמות לאנשים אחרים לקחת סמים, לשתות בלי סוף או לתגובות אחרות. הרהיטות של הכתיבה, העברית המושלמת, העריכה המצוינת של הספר הפכו את הוידוי, אצלי, כקורא מיומן, ליצירה ספרותית, כתובה בגוף ראשון, אבל שאינה מצליחה לגעת בי. ואולי, כמובן, הבעיה היא בי ולא בספר.

הוידוי הזה נע באופן שיטתי סביב תחנות קבועות – כאבי העצב בפנים המתגברים או שוככים, ומצבה של בת חברו שנפגעה קשה בתאונת דרכים. בכל תחנה כזו מועלות שאלות לגבי תגובת הגוף ויחסו אל הרוח/הנפש, והיחס אל אמונת החבר מלא התפעלות והערכה, אבל ללא שינוי ממשי בתוך המתוודה.

בולט מאוד, במרכיב הנרטיבי-האישי-הוידויי של הספר הצורך בזולת, אפילו אינו קיצוני, אבל עובדה, הפגישה של המחבר עם חבר ילדות שבעקבות החלטתו של אלבוים לנטוש את העולם החרדי, מזייף מכתב בשמו של אלבוים וגורם לו לעוגמת נפש רבה. אותו חבר פוגש את אלבוים בעת שנערכת מסיבת ההודיה לכבוד אלוהים לרגל הבראתה של בתו. שם שומע אלבוים את הסיבה האמיתית ל"בוגדנות", שהוא שינה את עצמו, מאדם מלא אש, מנהיג לאדם שצם צומות, מסתגף ומתענה.

וזו אחת הסצינות האחרונות ביותר בספר, בסיום הדיון בספירת "מלכות" [מציאות] לאחר שלמד לעומקן את כל הספירות ואת יחסו האישי אליהן.

הסיפור האישי משולב במערכת הספירות הקבלית. עשר ספירות עשרה פרקים. בכל פרק יש הסבר מקיף של הספירה, ההיסטוריה הכתובה שלה, והדגשים שנתנו לה מקובלים שונים בתקופות שונות. כמו כן, מכוון אלבוים לאבות האומה, ושלושתם זוכים גם לתיאור מעמיק, יחד עם יוסף [ספירת "יסוד"/צדיק], בהקשר המקראי שלהם, ובהקשר הקבלי שלהם. אלבוים לא מסתיר את הזיקה העמוקה שלו לחסידות ולפרשנות שלה את הספירות. אלבוים כמו שנוהגים המקובלים לא מזהה את האל האישי שלו עם הספירות, וכמנהג המקובלים, הוא רואה בספירות ביטוי מורכב של האל. אינני בטוח שדוגמת "צעיפי המאיה" עומדת מול עיניו, או שהוא רואה בספירות התגלמויות אליליות כמו בתפיסה ההודית של האלים, שכולם בעצם התגלמויות של האחד, אבל הוא בהחלט רואה בספירות סמלים לעולם הפנימי-הנפשי. במובן זה, אפשר לקרוא גם למרכיב הזה בספרו "פסיכולוגיה קבלית, או "פסיכואנליזה קבלית". הדיון בספירות עצמן, בהקשר המקראי והתרבותי-הלכתי-רוחני שלהם הוא "ביבליותראפיה" כמעט כהגדרתה הבסיסית. הריפוי העצמי, הנפשי והרוחני בא מתוך לימוד הקבלה, סמליה, הדמויות שפעלו בה, הפרשנויות השונות וההקשר שלהן לכותב עצמו, לחייו ולרוחו.

חובה עליי כמובן לציין, שספר זה הוא ספר יסוד בלימוד הקבלה,לאלה שלא פגשו את המערכת הסמבולית-תיאולוגית-אינטלקטואלית זו מעולם. לא פגשתי טקסט בהיר יותר פשוט ולא פשטני המסביר את מערכת הספירות, את היחסים ביניהן, כולל התמודדות חזיתית עם המשמעויות האירוטיות והמיניות המפורשות בכתיבה הקבלית.

מתוך העיסוק הזה, ובמיוחד בשל הקשר העמוק של אלבוים לרבי נחמן מברסלב, עולה המושג "החלל הפנוי" שעתים נכתב גם "חלל הפנוי".

בטרם אצטט ישירות מספרו של אלבוים, אני רוצה להתייחס לשתי הצורות האלה – החלל הפנוי, שם ותואר, וחלל הפנוי  צורת סמיכות, שבה החלל הוא של "הפנוי".

הדקות המושגית איננה מקרית, ולדעתי אלבוים לא ממש התעסק בה באופן מפורש אבל רמז אליה, כי – החלל הפנוי, זה החלל הפנוי מהאל, שעפ"י קבלת האר"י צמצם עצמו לתוך עצמו על מנת שיהיה חלל, מקום, פנוי ממנו, ובתוכו ייברא מה שייברא" ואילו חלל "הפנוי" הוא החלל של הפנוי. ומהו ה"פנוי הזה"? לפי אלבוים , על פי הפרשנות שלו את ר' נחמן מברסלב, זו התהום בה נמצאות כל ההתחלות, בה טרם מובחן טוב מרע, בה טרם החלו ההגבלות [גבורה] לפעול, ככל הנראה אותו חלל בו פועלים בתאימות מלאה חכמה-בינה, אבאמא אלוהיים, זכר ונקבה – הכל בפוטנציה, הכל ישנו אבל דבר לא יוצא אל הפועל. החלל הפנוי הוא המקום בו אדם נמצא או כדאי שימצא, אם כי השהות בחלל הפנוי רובה ככולה כאבים והתייסרויות איומות, שאלות שאין עליהן תשובות, וישנה הסכנה שהבא אל החלל הפנוי יפול ממנו לתהומות, ללא מוצא..

" … אבל פתאום פונה רבי נחמן לכיוון חדש ונועז: "וזה נצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להשיג ולהבין, כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואיִן <ניקוד במקור>, כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום , שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בודאי אף על פי כן, יש שם גם כן אלוקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו. ועל כן אי אפשר  להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא" [54] … החלל הפנוי  הוא כמין טבעת ריקה הסובבת את הבריאה לאחר שזו כבר נוצקה לתוך החלל הפנוי. הטבעת הריקה היא-היא החלל הפנוי שנותר לאחר הבריאה, ה"הפרש כביכול בין המלוי לסבוב, שאם לאו, אם כן, הכל אחד." "הפרש" זה אין משמותו הבדל, אלא חציצה או רווח. אם לא יהיו הפרש ורווח בין מהותו האינסופית של האל לבין הבריאה, המציאות כולה תיטמע ותתבטל בתוך האל האינסופי.  [56-57] .. מדברים אלו אני למד, כי מיקומו של החלל הפנוי, שעליו מדבר רבי נחמן איננו העולם הארצי כלל, זה שאני חי בו, אלא הספירות העליונות בעולם האלוהות המצויות בהוויה הקודמת להתפצלות המחשבה והדיבור. [64]"

חשבתי לברר את המושג החלל הפנוי, או חלל פנוי מחוץ לספר של אלבוים, שצובע את כל ההסברים בגישה האישית-פסיכולוגיסטית שלו, ומצאתי את המאמר הזה: החלל הפנוי, המחבר חפץ בעילום שמו, אבל זה פורסם בישיבת הר עציון,:

"כי קודם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף, ורצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והוצרך לברוא בני אדם שיקבלו עול מלכותו…" (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה מט אות א).

מושגים אלו של אובייקט לרחמנות, או בני אדם שמהווים עם ומקבלים עול מלכות, טומנים בחובם מוקש. שכן הם מכריחים אותנו לקבוע גדר נפרד לאיזשהו משהו שנבדל מן הקב"ה. אך כיצד ייתכן בכלל שקיים משהו נבדל מן הקב"ה, שהוא אור אין סוף? הרי מלוא כל הארץ כבודו, ואין מקום שאפשר בכלל ליצור בו משהו נבדל כמו עולם או כמו בני אדם: "

ובהמשך –

"… וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם – לא היה מקום לבוראו, מחמת שהיה הכל אין סוף, על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי… וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם…" (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה סד אות א).

החלל הפנוי הוא אבן היסוד של הבריאה, הוא המקום שבו אפשר בכלל להניח את העולם העתיד להיברא. החלל הפנוי הוא מקום שכביכול – אין בו אור אין סוף, האור צומצם ממנו לצדדים, ועל כן מתאפשר בו קיומו של אותו עולם מופרד ומובדל מן הקב"ה. אלא שפיסקה אחרונה זו אינה יכולה להאמר כלל. שהרי לא ייתכן קיומו של עצם כלשהו, במקום שבו אין אור אין סוף ובמקום שבו אין חיות אלוקית. עולם שנמצא בתוך חלל פנוי, אינו עשוי להתקיים כלל וכלל! נמצינו למדים, שהחלל הפנוי מקפל בתוכו סתירה מהותית. מחד, מוכרחים להניח את קיומו כדי שיהיה מקום לבריאת העולם. מאידך, אי אפשר להניח קיום של משהו בחלל שהוא פנוי מנוכחותו של הקב"ה. לפיכך – עצם בניינו של החלל הפנוי כרוך בסתירה, וסתירה מהותית זו מהווה את נקודת המוצא להצבת המושג של חלל פנוי בליקוטי מוהר"ן: "

הכותב בישיבה ממשיך מהסתירה אל משפטי גדל במתמטיקה, שלא כמו אלבוים שרואה את החלל הפנוי, בסופו של דבר, כמהות פסיכולוגית בסיסית, כמקום מעבר לחרדות ולתקוות, אשר מסב סבל רב לנמצא בו, כיוון ששאלות קיום מהותיות לא מקבלות תשובה, ויתכן שהאפלה השוררת שם יכולה גם לגרור את הנמצא שם לתהומות אקזיסטנציאליים קשים במיוחד.

העיסוק הזה בחלל הפנוי מהווה מפתח לקריאת הספר הזה. זה גם שמו של הספר, והקורא בעצם נדרש להבין שמכלול הוידויים, השאלות, ההסברים והלימוד צצו מ"החלל הפנוי", אבל  תוצאתם היא אל ומאמין חבושי רטיות, ל"א, הספר אינו ספר שמטרתו לשכנע את מישהו, אלא ברוח כתיבתו, הוא דין וחשבון, ביבליותראפיה של אדם מאמין, שמחפש דרך חדשה אל אלוהיו.

כאן אני רוצה להתייחס אל תפיסת האבסורד של קאמי, אשר כמו הרבה אנשי רוח לא יהודיים, לא זכה להיכנס לספר, אף היא דיון עמוק ב"חלל הפנוי", מבלי להידרש למושג. כמו אלבוים, וכאן הוא ממשיך מסורת אקזיסטניאליסטית, בטח הצרפתית, הפתרונות הם תמיד אישיים, תמיד תלויי תודעה ותלויי הנכונות של אדם להגיע לחקר האמת, אפילו קשה היא. כמו אצל קאמי, וסיזיפוס שלו, למשל, התשובות אינן מחוץ לאדם, ואינן "נוחתות" לפתע. האדם יחקור את עצמו, למרות האבסורד של חייו, ויגלגל את סלעו במעלה ההר, כמו שאלבוים ואלו יתפללו שהשמש תזרח.

גם סולובייצ'יק שאף הוא אקזיזטנציאליסט "קול דודי דופק" מאמין שרק שיחה "פנים אל פנים" בין אדם לאלו תחלץ את האדם מעולמו המנוכר, ותעניק לאדם משמעות, שהרי גם אצל אלבוים, לאחר הלימוד הארוך, בן השנה, שבה  פרש אל "החלל הפנוי", התוצאה היא הכרה בעליבות האל ובעליבותו שלו, אבל ההכרה הזו הופכת את שניהם לבעלי משמעות , לבעלי קול מובחן ושונה.

אני חייב לומר, שההקשר הציבורי של אכסניית פרסום הספר "ארון הספרים היהודי"  מביכה אותי. ציניקן, כמוני, יעלה על הדעת שאלבוים כותב את הספר כחלק ממפעל גדול להעשרת התרבות היהודית, ודוק היהודית ולא הישראלית, ולכן הבחירות, או למצער, חלק מבחירותיו הביבליוגראפיות כפותות להקשר הזה.

אפשר לראות את הספר גם כספר לימוד, ספר מנחיל תרבות ומושגים לצעירים. אני בהחלט יכול לראות קטעים מהספר נכנסים-מוכנסים לספרי "מורשת" של משרד החינוך, לא שזה רע, אבל זה גם לא "הכי טוב" לסיים חייו של ספר במקראה של משרד החינוך, בתוך טקסט לקריאה בשיעור בעל צבע מסויים מאוד.

תודה למורי ורבי יניב חזן שנתן לי את הספר לקריאה.


1. ישיבת הר עציון, אלון שבות, דף קשר 841, החלל הפנוי

http://www.etzion.org.il/dk/1to899/841mamar.htm

שוונג – מסע בחלל הפנוי <לא מצויין שם הכותב>

http://he.shvoong.com/books/1713102-%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%91%D7%97%D7%9C%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%99/

טקסט – מסע בחלל הפנוי <לא מצוין שם הכותב>

http://www.text.org.il/index.php?book=0706051

ניו-אייג', NRG – תומר פרסיקו, מסע בחלל הפנוי

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/603/637.html

מרכז ישיבות בני עקיבא <אין שם הכותב>

http://www.yba.org.il/show.asp?id=24493

לא אמשיך בהפניות הללו, שכולן משקפות את ההתקבלות של הספר, התקבלות חיובית ואוהדת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.