טַנִיזַקִי, ג',[2004], המפתח, כתר:ישראל
המתרגם של הספר הזה, שפורסם בשנת 1956, הוא דורון ב. כהן, ובאחרית הדבר הוא כותב משפט מפתיע : "היה מי שטען שהסיבה לאי זכייתו של ג'ונאיצ'יארו טניזקי בפרס נובל לספרות, אף שמועמדותו לפרס הוגשה לא פעם, נעוצה בעובדה שספריו קריאים כל כך." [עמ' 173]
שמעתי בימי חיי הרבה תירוצים לכשלונות, זה נשמע אחד המענינים.
מייד אחר כך הוא מציע סדרה של אפשרויות פיענוח הטקסט על מנת להראות את מורכבותו של הטקסט למרות קריאותו הרבה.
אבל לפני שאציע את הקריאה שלי, הרומן בקצרה. [ כמובן שאספיילר – ספויילר בשפת קוראי ספרים היא לגלות את הסוף].
הרומן הוא "חיבור" של שני יומנים שכותבים גבר ואשה. שני יומנים המתיחסים לחצי שנה האחרונה בחיי הגבר. היומנים מתארים את ההתעוררות המינית של הבעל והדרכים בהן הוא מעורר את עצמו – דחיפת זוגתו אל גבר אחר וצעיר ממנה והיומן של האשה שיש בו תגובות שלה למעשי הבעל כמו גם התיחסות שלה לעצמה. הרומן מסתיים במותו של הבעל ובשני "פרקי יומן" המפענחים את אחריות האשה למות בעלה.
מקריאת הפענוח שבדפי יומן איקוקו [האשה] עולה האפשרות שגם היא, למרות בטחונה העצום, מעלה את האפשרות שהיא אולי כלי משחק בידי בתה ,טושיקו, המעונינת בגבר הצעיר קימורה, אותו אגב הביאה למשפחה.
כפי שמציע כהן, אפשר לקרוא את הרומן בדרכים שונות. התימה המרכזית של אשה יפה ואכזרית המתעללת בגבר לטענתו אופיינית לכתיבה של טניזקי, אבל במהלך קריאת הרומן הזה עלתה במוחי האפשרות שזה אולי סיפור ארס-פואטי.
הרומן הזה הוא בעצם הזמנה להצצה. כולם מציצים: הבעל ביומן האשה והאשה ביומן הבעל ויתכן שהבת ביומני הוריה, ואיקוקו אף רומזת שיתכן שטושיקו מציצה במעשי אביה ואמה, בלילות. גם אנחנו, הקוראים מוזמנים להציץ, אם כי די מהר אנחנו, הקוראים הופכים למציצים אירוניים, מודעים היטב להצצה שלנו, אבל גם אנחנו נופלים בפח של "ערמומיות" האשה. [האומנות?]
אחד הקטעים המדהימים ברומן הוא הקטע בו הבעל מתענג על עירומה של אשתו כשהיא מחוסרת הכרה ואף שוכב עמה, כשלא ברור כלל אם היא בהכרה או לא.
עמ' 27: הכל קרה כפי שצפיתי. שבתי והפשטתי את כל לבושה עד שגופה נותר ללא כיסוי כלשהו, והשכבתי אוןתה על גבה. היא היתה שרועה תחת אורן הלבן של מנורת הניאון והמנורה העומדת. ואז התחלתי לבחון את כל פרטי גופה כפי שבוחנים מפה.."
המשך היומנים מתאר איך הוא מצלם אותה בתנוחות שונות, איך הוא מעביר ב"תחכום" את פיתוח התמונות לקימורה , כדי לעורר את תשוקת קימורה אל איקוקו ואת תשוקתו שלו.
התשוקה הזו, המבט שרוצה לחשוף את הגוף כמו "מפה", המיניות המבוססת על המבט יותר מאשר על המגע המיני עצמו, אם כי שני כותבי היומנים מודעים למיניות הגופנית, ובאמצעות עירור בעלה מבחינה גופנית-מינית איקוקו רוצחת את בעלה, עדיין הבעל, פרופסור-אינטלקטואל, מתרשם בעיקר מהמראה. המראה, המבט, הגוף הפיזי, החומר הוא הבסיס לתשוקה שהופכת מטאפיזית.
האמנות היא המכשיר דרכו הכאוס מתעצב ומקבל את היבטיו האסתטיים. [נו, כן בוודאי לא רק האמנות, אבל האמנות עושה זאת בכוונת מכוון]. לדעתי, גם ברומן הזה, הבעל מעצב את תשוקתו ומממש אותה כמעשה אומנות, והתבנית הנרטיבית ומבנה הרומן מרחיבים את "המעשה האמנותי של הבעל", בכך שיש מענה – תגובת הנמען של האמנות, שהיא תגובה של "החיים". דא עקא, שגם יומני האשה הינם מלאכת מחשבת של טשטוש, הסתרה וסיפור כזבים ושקרים, מה שמייצר שאלה עמוקה ביחס לאמנות, לקשר שלה לחיים וקשר החיים אליה.
הבחירה בארוס, בסיפור רצח, במניעים הבסיסיים ביותר של ההתנהגות האנושית מזכירה לי לפחות את הטרגדיות היווניות הגדולות שתחילתן כדברי אריסטו ב"מעשה המביש" בתוך המשפחה. אלא שבסיפור שלנו הטרגדיה היא די קומית ונלעגת.
באשר ל"תלונת המתרגם" על כך שטניזקי לא זכה בפרס נובל בגלל קריאוּת. הסיפור/הנובלה הזו על אף המורכבות הסגנונית שלה והתחכום הנרטיבית שבה, לא נראה לי, אישית לפחות, שיש בה מחומרי הטקסטים ה"גדולים" של פרסי נובל.
תרבות קריאה 