המבט הקולנועי ללא עלילה – הכפתן הכחול; ימים מושלמים

הספרות גילתה כבר בשלהי המאה ה- 19 ובוודאי במאה העשרים את הסיפור נטול העלילה. סיפור בו המבט האֶפִּי או המבט באירוע יחיד או קטן או שולי הופך חסר חשיבות מההיבט העלילתי שבו וחשיבותו היא בהיבט התודעתי, הרגשי, המחשבתי. בצורה פשוטה יותר, האירוע, הפעולה המאורגנת פינתה מקום למבט שבו אין "אירוע, פעולה מאורגנת". יש רגשות, תנועות עדינות וכמעט לא מורגשות.

קוראים לזה בספרות "זרם התודעה":

" זרם התודעה
זרם התודעה הוא מונח השאול מהפסיכולוגיה, ונטבע על ידי ויליאם ג'יימס ב -1890 . בפסיכולוגיה הוא מתייחס לרצף המחשבות והתחושות החולפות בתודעתו של הפרט (1954, ,Humphrey) בחקר הספרות המונח "זרם תודעה" (Consciousness of Stream) משמש לתיאור אמצעי ספרותי שעיקרו כתיבה המקבילה למונח בפסיכולוגיה – רצף מחשבות ותחושות הנקראות כאילו
הן חולפות במוחה של דמות כלשהי. יצוין כי בקרב חוקרי הספרות יש נטייה להשתמש לסירוגין
במושגים "זרם התודעה" ו "- מונולוג פנימי". [ סמדר ציוני¹, https://did.li/gHhgT ]

שני הסרטים עליהם אני רוצה לכתוב, שייכים באופן ברור ל"זרם התודעה", על אף הקושי שמעמידה צורת האומנות המבוססת על מבט, ושמקשה על ייצוג ויזואלי של "מונולוג פנימי או זרם תודעה" ללא דיבור, שני הסרטים מצליחים מאוד במשימה שנטלו על עצמם, ייצוג עולם פנימי עשיר ומורכב, ב" ימים מושלמים" כמעט ללא מלים ובעזרת שחקן שמציג אומנות משחק עילאית* וב"כפתן כחול" באמצעות מלים, אך בעיקר באמצעות תנועה/פעולה של הדמויות.

בשני הסרטים צפיתי שבוע אחר שבוע, והדמיון ביניהם הפתיע אותי. שהרי מה ליוצרת סרטים מרוקנית ול- וים ונדרס, לכאורה? סביר להניח שלמדה עליו וצפתה בסרטיו בהכשרתה כבימאית סרטים, אבל כמו שיש דמיון יש גם מרחק גדול ביניהם, אם כי האופטימיות השופעת משניהם, כמו שאמרה זוגתי, מנחמת מאוד.

חייבים גם להקדים ולומר שהריאליזם מהמאה ה- 19 הפך די מהר במאה העשרים לקול של המדוכאים, השקופים. הספרות הריאליסטית במאה העשרים בחרה בצ'רלס דיקנס כמעין סופר מכונן ומגדיר יעדים חברתיים. הריאליזם הפך לאמנות חברתית מובהקת. אין זה אומר, כמובן, שאין יצירות ריאליסטיות שאינן "חברתיות", נהפוך הוא. יש ז'אנרים רבים של ספרות המונים ריאליסטיים, אך תבנית-העל שלהם איננה "מלחמה חברתית", רצון לשינוי המציאות. בקולנוע עליית סרטי הדוקו בשנים האחרונות משקפת את הניסיון הנואש להילחם בכוחות השוק של "הפנטזיות" עתירות התקציב, שמטרתן אסקפיזם טהור ורווחים בבנק.

אחרי הקדמה ארוכה כלכך הגיע זמן הסרטים.

"הכפתן הכחול" הוא סרט עדין בו הבימאית מרים טוזיאני בודקת את המושג "אהבה".

הסרט בקצרה:
" הסרט מספר על חאלים (סלאח בכרי), חייט־אומן שחי ועובד עם אשתו מינה (לובנה אזבאל), ללא ילדים. עומס העבודה מאלץ את בני הזוג לשכור שוליה שיעזור לחאלים וילמד ממנו את המלאכה — וזהו יוסף (איוב מיסיואי), גבר צעיר, עדין ויפה, שמיד נוצר חיבור טבעי בינו לבין חאלים המתרשם מיכולותיו. המבטים שמחליפים חאלים ויוסף טומנים הרבה מעבר להערכה שבין תלמיד ומורו. חאלים מקיים קשרים מיניים עם גברים מאחורי הגב של אשתו, אך נרמז שהיא למעשה יודעת ומעלימה עין." [ פבלו אוטין², הארץ, 18.4.2024, https://katzr.net/66da7f]

הבימאית מתבוננת במשולש אהבה הנרקם בין חאלים ומינה והעוזר המצטרף אליהם, ללא מלים מיותרות, מחוות דרמטיות או עלילה סוערת. נהפוך הוא, המבט הוא בגוף, בתנועותיו, בשינוי החל בפנים בשל אירוע כזה או אחר. אם מחפשים קונפליקט הוא קיים ב- קשיים כלכליים הנובעים מכך שחאלים הפרפקציוניסט לא עומד בדרישות הזמן ובמחלת הסרטן של מינה אשתו. המצלמה באופן קבוע נעצרת ומתבוננת בפניהן של הדמויות. צילומי חוץ מעטים, יחסית, בעיקר הרחוב בו גרים חאלים ומינה שבו בהמשך תתקיים "תהלוכת הלווייה" של מינה, שרק חאלים ויוסף משתתפים בה, שני הגברים שסעדו אותה עד מותה, שני הנאהבים שמינה אישרה אהבתם: "אל תפחד לאהוב" היא אומרת לחאלים סמוך מאוד למותה.

בסרט יש שימוש נרחב ב"חזרה" כאמצעי רטורי, אסתטי ונושא משמעות. המצלמה/ הבימאית בודקת את השינויים אצל הדמויות באמצעות חזרה שלהם על פעולות רגילות ויומיומיות, והשינויים העדינים החלים ב"חזרה התבניתית³". לדוגמה, חאלים הולך לבית המרחץ, החמאם. המבט הראשון, חאלים יושב על ישבנו, ברכיו כפופות ואסופות אליו האדים סביבו. גבר מצולם מאחור עומד מולו, כשאזור חלציו מופנה אליו, שניהם קמים והולכים להתבודד, דלת נסגרת. המבט השני, חאלים בבית המרחץ, גבר מסויים ניגש אליו, שניהם ניגשים לתא, דלת התא נסגרת. מבט שלישי, חאלים שוכר לו תא ליחיד, מתפשט, יושב וממתין, גבר ניגש אליו, שניהם הולכים לתא הפרטי, המצלמה מצלמת רק את שינוי במצב כפות הרגליים. הסרט מלא בדוגמות שונות, למשל אכילת קלמנטינות האהובה על מינה. הקלמנטינה היא גם סמל מרכזי בסרט לבריאותה ולמחלתה של מינה. המצלמה לא מפרשת את המציאות, היא מתעדת את המציאות, "כרצונה". היא מביטה ב"מה שהיא רוצה" מבלי להוסיף תפאורות רקע, מוזיקה מוגזמת או צבעים "מיוחדים".

אחד הדברים הבולטים בסוג כזה של סרטים הוא המחוות הגופניות המאפיינות את הדמויות. מינה משתמשת באצבעה הימנית ככלי לתפילה. המצלמה חוזרת שוב ושוב אל אותה אצבע, וגם מותה של מינה מסומן באמצעות האצבע הזקורה, אך כבר לא נעה.

הסרט השני הוא של וים וונדרס, "ימים מושלמים".

הסרט בקצרה מתאר מחזור של שני שבועות בהן המצלמה עוקבת אחרי גבר שמקצועו ניקוי אסלות בבתי שימוש ציבוריים בטוקיו."מדובר בפרויקט עירוני ואדריכלי יוצא דופן, שבו 18 מבכירי האדריכלים ביפן ובעולם עיצבו ברחבי רובע שיבויה בטוקיו כ־20 מבנים איקוניים שנועדו לתפקד כבתי שימוש ציבוריים, וחלקם נראים כמו חלליות שנחתו במרכז העיר." [יאיר רווה]. הוא מרוצה מחייו, יש לו סדר יום קבוע, יש לו סדר חיים שבועי קבוע. אל תוך ה"חזרה" הכמעט כפייתית הזו, חודרים שלושה אירועים בלתי נסבלים, לכאורה. הראשון העוזר שלו מתאהב בבחורה ומוביל אל היריאמה למקום בו מעולם לא היה וכופה עליו תקשורת מילולית-רגשית, השני כשאותו עוזר מתפטר והשלישי אחייניתו שברחה מהבית מגיעה אליו . דרמות בכפית של תה, אבל אצל אדם שחייו הם אי של יציבות חזרתית זה מעורר סערה. אבל, זו סערה פנימית בעיקר. השינויים בחיים זניחים, אבל יש בהם פתיחה לעושר ולשמחה רבים.

הסרט מסתיים בשוט ארוך על פני הדמות היוצאת לעמל יומה הקבוע, וכל חייה מצטיירים על פניה. נדמה לי שמעט מאוד שחקני קולנוע הצליחו להעביר בשוט אחד ארוך עולם חיים רגשיים שלם כמו השחקן שגם קיבל אוסקר, ובצדק רב.

יאיר רווה מסכם היטב את מחשבותיי:

ימים מושלמים", הסרט שנולד מזה, הוא כמו בלדת רוק אקוסטית יפהפייה. ונדרס לא פונה למקום הצפוי, ולא עושה סרט ניאו־ריאליסטי על איש או אשה קשי יום, שחיים חיים אומללים, ושנאלצים לקרצף אסלות יוקרתיות של אדריכלי־על כדי להתקיים. להפך, הוא ברא דמות מופלאה ובלתי נשכחת, שהיא אולי קצת כמו ונדרס עצמו: משורר נודד, אמן מזדמן, שחייו מלאים ספרות, אמנות ומוזיקה, שמוצא חסד בכל פינה, ושהוא בפשטות, שמח בחלקו. קוראים לו היריאמה, ומגלם אותו קוג'י יקושו. וכשרואים את הסרט, יש שם שוט אחד מופלא בסופו שמצדיק כל פרס אפשרי. [יאיר רוה⁴, כלכליסט, https://did.li/eYsIw ]

עם זאת אני רוצה לחזור לטענת המוצא שלי, הגדולה של הסרט, נטול המלים, מבוסס הפעולה של השחקן וגופו [אלה מכם שלמדו קצת משחק מכירים את כל הטכניקות ]בעיקר, והשחקנים המלווים חייבים פשוט להתעלות לרמתו הגבוהה. אין בסרט עלילה, למרות שמבקר הארץ כינה את הסרט " "ימים מושלמים" הוא סרטו העלילתי הטוב ביותר של וים ונדרס מאז שנות ה-80" [אורן שמחון⁵, הארץ, 2.5.2024, https://did.li/w0UlC], לא מצאתי בו עלילה. מצאתי בו "חזרה" במהותה הכמעט טקסית-פולחנית-אלילית. [בטח זוכרים את ליל הסדר, שהוא טקס שבטי חזרתי מובהק, עם יסודות פולחניים מובהקים וניסיון לשנות את המציאות.] היריאמה מוצג לנו בתחילת הסרט, באותה אקספוזציה שבלעדיה דבר לא יקרה. יומו המדוייק, השבוע, בו באמצעות תלישת חלקים מהטקס היומי מעורר סקנות לגביהם, ועד יום המנוחה, בו "השעון" שנותר תדיר בודד נענד והופך פריט חשוב, למה? לנו הצופים מוענקת הזכות לפענח. מכאן הסרט מציג באופן מרתק את תהליכי ההתפוררות בחייו המושלמים של היריאמה, הימים המושלמים, כן ובסרט נשמע השיר "יום מושלם" של לו ריד, https://youtu.be/9wxI4KK9ZYo?si=SaPS9QuuBlNiv6ar, ולא אין זה הרהור מוטעה ששיר זה ושמו שימש כהשראה לכותרת השיר ואולי לסרט השלם.מה גפם שקסטה ישנה נמצאת אצל היריאמה, שווה 120$, ובלית ברירה הוא מוכר אותה. שוב, מעין רמז עדין לעתיד לקרות.

בין יום ליום יש לילה, ובלילה חולמים. החלומות של היריאמה בשחור לבן, לא ברורים, הרבה פעמים "העץ החבר שלי" כמו שאמר לאחייניתו, אותו הוא מצלם ושומר גרסאות נייר של צילומי העץ, לפעמים דמויות שראינו, כמו אותו "הומלס" המופיע תדיר בגן המקדש, ובסיום הסרט באמצע העיר רוקד את ריקודו הפולחני. אבל דבר איננו לומדים על עברו של היריאמה. טכניקה ספרותית זו אומצה בהתלהבות על ידי קאמי בנובלה "הזר" או בתיאוריה האקזיזטנציאליסטית שפיתח שעיקרה "העבר והתרבות על שלל מופעיה" הם כבלים על חיינו כבני אדם חופשיים. פיתוח של "אלוהים מת" הניטשיאני. האם היריאמה, חאלים, מינה ויוסף הם "על אדם" במשמעות הכי עמוקה שהאמינו בה ניטשה וקאמי? אנשים היוצרים את חייהם מדי יום?

ונדרס מעניק לנו הצצה בלתי מספיקה אל עבר מסוים, לא ברור מהו, במפגש של היריאמה עם אחותו, הדיבור על האב השיטיוני, והמכונית עם הנהג וצורת הפנייה של האם לבתה. האם הוא ממשפחת פשע? האם הוא "סטה" מקודים התנהגותיים ובחר בניקוי אסלות כדרך שלו ל- ZEN? כי אפשר להתעלם מאותה שלמות חיים המבוססת על חזרה וכמעט אפס אירועים ומציאת משמעות בגידול "גוזלי עץ" [עוד דוגמה מבהיקה לחזרה כאמצעי פילוסופי, התזת מים מדי בוקר על עציציו בהם הוא מגדל את "ילדי העץ החבר שלו".] אותו ZEN שמאפשר לו להתרומם מהמשבר המזעזע את חייו, לחזור לאותם חיים, לעבד אותם כולם באותה נסיעת בוקר שאנו מלווים אותו בה לעבודתו, ולשקמם.

שני הסרטים בחרו בדרך "לא אמריקאית" ליצור יצירת אומנות, בה החזרה אל המצלמה ללא אולפן אפקטים מיוחדים ועבודת השחקן הם העיקר. בעולם המערבי בו אנו חיים, ויפן חלק מהותי אם לא מרכזי בו, תפיסות הקולנוע האמריקאיות שולטות בכל פינה נידחת בה אנשים רוצים "לעשות קולנוע". קולנוע היא אמנות יקרה מאוד. לבד מחומרי הגלם, הסרט או בימינו "ענן ואתר איחסון גדול מאוד" שעולה כסף רב, ישנם סובבי יצירה כ: תפאורנים, כמלבישים, כמאפרים, כצלמים, כמדריכי משחק .. והרשימה נמשכת, כפי שידוע לכל מי שנשאר בתום הקרנת הסרט. הבחירה בין סרט נטול עלילה המתמקד ב-אנטי גיבור מובהק, באנשים רגילים לגמרי, לא "מעניינים" ברוח תקופתנו רוויית ה"ידוענים", בסיפור חיים פשוט ולא דרמטי במיוחד לבין סרט עלילתי, עם שימוש רב בטכנולוגיות ובנרטיבים קולנועיים בני ימינו, שימוש רב ב"קצב ובמהירות" שמאפיין, אולי, את דור ה- טיקטוק, היא קריטית לעצם אפשרות צילום הסרט. ואני מציין, ככל שזה "מוזר", לנייד אין כמעט מופע חשוב בשני הסרטים.

לסיכום – החיים מלאים גם עבור מי שלא רודף אחרי "הכאן והעכשיו" התרבותי. הסרטים האלה מתאימים למיטיבי קריאה, לאלה מהצופים שלא אבדו עצמם לדעת בהיכלי "מארוול" או אחיותיה השונות. מומלץ מאוד בשל שני דברים מרכזיים:

החזרה שהיא אמצעי רטורי-פסיכולוגי שאהוב עלינו ובסרטים אלה נעשה בה שימוש מדוייק, מעורר ענין ומחייב אותנו לבדוק את עצמנו היטב. אלה לא סרטים "פיוטיים" מהסוג של "מוזיקה רוחנית" שתיקות ארוכות וסמליות מוגזמת, נהפוך הוא. החיים גועשים ופועמים וגורלות נחתכים במהלך הסרטים, אבל ב"קטן", בכך שאפשר לנו הצופים להתבונן עמוק יותר אל חיי הגיבור/האנטי גיבור, אל חיינו המסתוריים הסמויים מעין שכנינו בדירה ליד, להעריך אחרת אנשים מהם אנחנו מתעלמים תדיר.

השני הוא עבודת השחקן/השחקנים. הקולנוע הבידורי, הכלכלי והטלוויזיה המוכרת חפצים ללא הרף, כולל תוכניות חדשות גרמו לשחקן להפוך לפרסונה שיווקית, שמוכרת חפצים או לחלוק מקומו עם חובבנים שנוכחותם מבטיחה "המון הכנסות". נדיר, לפחות בדור הנוכחי של שחקנים ישראלים על הבימה, שתמצא שחקנים שהם אומנים. הסרט הזה מחזיר את הכבוד לשחקן השלם, זה שחייו אומנותו, זה שיודע לרדת לעומקי הנפש האנושית אותה הוא מגלם.

מומלצים שניהם.

• – בחרתי במילת התואר הזו, שיש להיזהר בה בשל עוצמתה, כי אמנות גבוהה עילאית במהותה. משחק על בימה הוא אירוע בר חלוף וכדי לתפוס את החלוף משתמשים במילות תואר, לפעמים מוגזמות. הקולנוע הצליח להפוך את אמנות המשחק לעל-זמנית [ וולטר בנימין, במסתו הידועה על השיעתוק הטכני ואפקט ההילה האובד] ומצליח כמו הציור או הפיסול לתפוס את החמקמקות של "היופי" של "אומנות" ולהנציח אותה בחומר.

1. ציוני, ס [תשס"ז, 2006], פענוח אירוניה ותרגומה בספרות זרם התודעה:
   Dalloway .Mrs לוירג 'יניה וולף, אוניברסיטת בר אילן, https://did.li/gHhgT ↩︎
2. ,פבלו אוטין, הארץ, 18.4.2024, "הכפתן הכחול" מראה שיש יותר מסוג אחד של אהבה, https://katzr.net/66da7f ↩︎
3. חזרה
   , In “Repetition, difference” we will consider the repetition value as difference, analyzing in short the practice of the epic poetry in the ancient Greece. A cyclic repetition, where the version is similar but not the same as its former. And it’s exactly the difference that makes the repetition a creative tool. In fact the difference brings to the “invention”, without it, every part would remain the same, simply generating a repetition.
   In the subsequent part (“Repetition, sameness”) will emerge the role that the technology has taken to condition the repetition concept and to transform it from creative tool to an alienation instrument that form and deform us,
   
   NYXO VISIONARY DESIGNhttps://www.nyxostudio.com/repetition-as-variation ↩︎
4. יאיר רווה, 8.5.2024, הסרט "ימים מושלמים": פלא הומניסטי פיוטי ויפהפה שמתחשק לראות שוב ושוב, כלכליסט, https://did.li/eYsIw ↩︎
5. אורן שמחון, 2.5.2024, הארץ, "ימים מושלמים" הוא סרטו העלילתי הטוב ביותר של וים ונדרס מאז שנות ה-80" , https://did.li/w0UlC] ↩︎