קברט מערכונים ושירים של חנוך לוין.

מיקי קם, יגאל נאור, ישראל קטורזה

יש לפעמים הפתעות כשאדם המוכר כסטנדאפיסט, עם מניירות שחוקות, מופיע בלי סוף בפרסומות, לכאורה "מר ישראלי", בעיקר "הנחנח" עולה על הבמה, והצופה מגלה שחקן בעל כישרון ענק.

זה מה שקרה לי עם ישראל קטורזה

את מיקי קם אני מכיר היטב. כשרון המשחק המעולה, כשרון השירה הייחודי, קומיקאית נפלאה. יגאל נאור אמנם נתפס אצלי פחות כקומיקאי, אבל הוא שחקן ידוע עם איכויות גבוהות מאוד.

והנה קטורזה.

קומיקאי, חוש דרמטי מפותח, תזמונים קומיים, בונה דמויות ומפרק דמויות.

נכון, רק בשביל קטורזה אפשר ללכת למופע סטנד-אפ, התכנסנו בעיקר בגלל חנוך לוין.

נדמה לי שלוין, בישראל 2025 הוא "קול קורא במדבר". השירים, תפיסת הקיום הבעייתית, אומללות החיים, שירת הישבן או שירת החמצת החיים – האפשרויות שהיו ונעלמו – אלה נושאים שישראל הנוכחית המאצ'ואיסטית, המקוננת על דם בניה, זו שמנסה להירפא ממחלה קשה שאחזה בה לא בנויה נפשית, פסיכולוגית ומורלית להתמודד אתם.

ברור שמרבית הנוכחים באולם היו בני גילי, צעירים ממני בעשור אולי בשני עשורים, זהו.

אנחנו נושאים עוד זכרונות ממציאות אחרת, בה ייסורי קיום א-לה-סארטר, או הצגת "אופק האפשרויות הבלתי נתפס" כחלק מהתרבות הדמוקרטית, הליבראלית, המערבית: בוהם, הייזנברג, שרדינגר – אלה מורכבויות שצעירים, אלה שחייהם הופסקו באמצע, אלה שהמציאות המאיימת של שלטון אוטוריטרי חסר חוש הומור, כאבי קיום, לא יראו, גם לא ירצו להקשיב להם.

אני יודע שהערב הזה זכה לביקורות חיוביות ולביקורות שליליות:

אחת מהביקורות הקשות היתה: הצגה משעממת. מצאתי סדרת תגובות ב- FB, באתר הבימה.

זו לא הצגה במובן המקובל, אלא ערב קברט סאטירי, שעלה לראשונה ב- 1989. ההומור של לוין לא משעמם, הוא דורש קשב פעיל מאוד [ברכט, אך לא רק].

מאיר נחום שחל, בכלכליסט כותב:

"עלה ערב שנגע בנפש האדם עם טקסטים על החיים: אהבה, שנאה, תשוקה, חרטה, חלומות, אכזבות, יחסים, עליבות הקיום, בריאות ומוות. לוין היה רב־אמן שזיקק את התחושות והרגעים הכי עדינים של חיינו והפך אותם לאמנות בשפה הייחודית והמופלאה שלו. זהו ערב שנע בין צחוק לדמע, בין המגוחך לנשגב, בין געגוע לציניות."