מי מפחד מוירג'יניה וולף בויקיפדיה
צוות ושחקנים
- מאת אדוארד אלבי
- תרגום דורי פרנס
- בימוי עירד רובינשטיין
- תפאורה ערן עצמון
- תלבושות אורנה סמורגונסקי
- מוזיקה רועי ירקוני
- תנועה עמית זמיר
- תאורה נדב ברנע
- הלחנה נוספת עומר הרשמן
- מיקסים אייל שינדלר
- ע' במאי שגה דובדבני
- משתתפים אפרת בן צור, מיכה סלקטר, תום אבני / עופרי ביטרמן, אביגיל הררי.
לפעמים הפער בין תגובת המבקרים לדרך בה אני מבין/מפענח/קולט את החוויה האומנותית מביך בלשון המעטה.
צפינו אתמול 21.8.2025 ב"מי מפחד מויג'יניה וולף".
גם בת זוגי וגם אני השתעממנו, באמת.
שנינו גם חשבנו שהשחקנים עושים עבודה גרועה.
יצאנו מרימי גבה והחלטנו, שהמחזה גמר את חייו ב- 2025. אין לו באמת מה להציע לקהל אורבני-חילוני או דתי אורבני במטרופולין. המשפחה המודרנית איננה משפחה אמריקנית-בורגנית בקולג' אמריקאי נידח.
עם זאת, מבקרים שונים כתבו תגובות נפעמות, מוגזמות בסופרלטיבים כגון" פנינה, מבריק ועוד כהנא וכהנא.
חשבנו שאפרת בן צור עשתה עבודה בינונית ומטה. היא לא הצליחה, עבורנו, ליצור את קסם התיאטרון, לשבור את "הקיר הרביעי". שחקן נוסף שגרם לנו ממש להרים גבה היה תום אבני. לא הבנו מה הוא, שחקן טלוויזיה בעיקר, חסר כל עומק דרמטי ואפי עושה שם על הבמה. הנטייה של התיאטראות להעסיק שחקנים-סלבריטאים כוכבי סדרות טלוויזיה שלא ממש דורשות מהם כישורי משחק מורכבים [סברי רבנן..] כדי לפנות לקהלים חדשים די עומדת בעוכריהם, כי אלה ברובם שחקנים בינוניים שלא מבינים בכלל מה זה להופיע על בימת תיאטרון, מהי עבודת שחקן בתיאטרון.
בחרתי בשתי ביקורות, האחת שחושפת את פגמי ההצגה ואחת שלא מפסיקה להלל ולשבח, כמו זו הצגת "מופת", לא פחות.
ננו שבתאי, מבקרת התיאטרון של הארץ טוענת שהמחזה רלוונטי לימינו. שהטקסט של אלבי מבריק. מבחינת ההיבט של המשפחה, בטח הישראלית, 2025, במטרופולין הגדול הרלוונטיות לחיי משפחה לא ממש נחשפת כי לאיזה משפחת חד מינית, פוליאמורית, חדורית שבקושי סוגרת את החודש יש קשר לסיפור של מרתה וג'ורג'? היא מסבירה, שהרעיונות שיש בה ביחס למציאות ולדמיון, מערכות יחסים הרסניות בין בני זוג .. ברמה הזו, אם מורידים מההצגה את ההיבט של "המשפחה", יתכן שהיא רלוונטית. אבל יש לה גם ביקורת:
"במאי שניגש למחזה אמור לתת את הדעת על התקופה והנושאים, למצוא את הרלוונטיות, ולדעת להבחין ולדייק פעולות דרמטיות. פה חשוב לומר: המחזה רלוונטי לגמרי, כך שמה שמקומם פה זאת היומרה להדביק לטקסט רלוונטי, עז ונוקב קישוטים מיותרים, על חשבון דרמה חדה. אין שום צורך בהצבת ספת ענק וכל הגימיקים של מציאות חלומית מטושטשת, קולאז' ילדותי של מוזיקה שמקומה בחדר חזרות, שינויי תאורה מופרזים, תחפושות, אש מדומה, בובות. המחזה לא נזקק לכל זה, ולא סתם הדמויות לא מגיעות לרגעי שיא והתפכחות, וגם הקהל לא."
על המשחק הגרוע של בן צור היא כותבת:
"גם משחקה של בן צור, בעלת הנוכחות הכריזמטית והאינטליגנטית המוכרת, נקצץ לפרגמנטים בשל המצאות הבימוי המלאכותיות שמכוונות אותה רגע לכעוס, רגע לשיר, כמו בובה ממוכנת, בהשאלה מרביקוביץ'."
במלים אחרות: בכל אשם הבמאי. אני חולק עליה נמרצות. שחקנים מעולים מתעלים על הבימאי. לענ"ד בן צור לא הצליחה לרדת לעומקה של מרתה, היא השתמשה בטריקים צורניים ואחרים, במקום לשחק כשחקנית תיאטרון את מרתה. [האם היא צפתה בסרט עם טיילור וברטון כדי ללמוד משהו, משהו קטן משחקנית ענק?]
בניגוד אליה,
""מי מפחד מווירג'יניה וולף?" הוא אחד המחזות הכי נפלאים אבל גם הכי קשים לביצוע שנכתבו אי-פעם. זה נשמע כמעט מפתיע בהתחשב בפשטות הבימתית שלו – ארבעה שחקנים, לילה אחד, חלל אחד. אבל הדלות הזו היא בדיוק מה שדורש מהשחקנים שלו הכול כשעליהם קמה ונופלת ההפקה. לכן ברורה ההחלטה של הקאמרי לגייס אל שורותיו את אפרת בן צור, המוכיחה פעם נוספת שהיא השחקנית הטובה ביותר בתיאטרון הישראלי – וההפקה הזו הופכת לאחת ההפקות המוצלחות של השנים האחרונות."
ההגזמה הזו לא נחוצה ולא דרושה, גם אם בן צור היתה עושה תפקיד מעולה. בן צור עושה תפקיד גרוע לגמרי. כפי שהסברתי לעיל, ולהלן.
אבל חיות ממשיכה:
כשנכבה האור – רגע אחרי שג'ורג' ומרתה מתיישבים על השטיח האדום-כתום שבמרכז הבמה, כאילו שהם מתבוססים בדם ההשלכות של כל מה שאמרו ועשו או כאילו שהם צריכים לחפש עכשיו את הדרך החוצה מהקבר שהם חפרו לעצמם באדמה – קמים ארבעת השחקנים להשתחוויה. סלקטר, אבני והררי נראים מחוייכים ובצדק – יש להם במה להתגאות. אך פרצופה של בן צור נראה אחרת, אולי זה מה שהופך אותה לכזו חד-פעמית, כשנראה כאילו היא עברה את הטלטלה הנפשית הקשה מנשוא של מרתה בעצמה."
לא בהצגה שאנחנו צפינו בה. היא התישרה מהר, חייכה מייד ולא נראה כי באמת עברה איזו חוויה אומנותית גדולה.
מה אגיד ומה אומר –
לא התרשמנו מאפרת בן צור, נהפוך הוא. עיצוב הדמות על ידה שיקף לדעתנו חוסר הבנה עמוק וממשי של הדמות, יתרה מכך, המקום היחיד בו היא חושפת עומק הוא רק בסיום.
אסתפק בשתי ביקורות אלה כדי לשקף גם את העמדה שלי על רקען.
ממליץ?
הקהל באולם די אהב את המחזה ואת הופעת השחקנים.
תרבות קריאה 