https://www.maariv.co.il/culture/theater-art/article-1204932
אתמול, 17.10.25 זכינו באחת מההפתעות, שתיאטרון מכין לאוהביו וגם לחדשים זה מקרוב באו.
אבל, בטרם אספר על ההפתעה, כמה מלים על לוין, כמו שאני מכיר ויודע מסביבתי הלא אקדמית.
אחד מחבריי קורא ל-לוין, מחזאי שכתב 40 פעם את אותו מחזה, ואחרת טוענת ש"כמה אפשר להתבוסס בתוך "הגועל" שהוא מייצר במחזותיו." בת זוגי ואני רואים במחזות שלו שני כוחות חזקים מתנגשים ולא מגיעים לכלל "מיצוע": ניהיליזם קיצוני ותשוקה מטורפת וקיצונית לחיים. דיאלקטיקה שאצל אדם יחיד יכולה להיקרא כ- "הפרעה ביפולרית, מאניה-דיפרסיה".
לדעתי לוין מציג במחזותיו את תפיסת האקזיזטנציאליזם הקאמי'אנית, האבסורד כאפשרות היחידה למצע בין הכאוס לבין שאיפה אנושית ל-סדר והגיון, כאשר מנגנוני ההסבר האנושיים מפורקים לחלקיהם ומתגלים כאשלייה, כהונאה. הרבה פעמים קהלת מדבר במחזה, ולא פעם גם עולים רפרורים לברכט. לוין גם אהב את ה"קומדיה דל'ארטה", את היסוד התיאטרלי, הפרוע, המוגזם, המבדר. לדעתי, אהבת לוין לתיאטרון, לאומנות של הבמה היתה אמיתית, והוא לא "התבייש" להיענות לו בכל מהותו, כמחזאי, כבימאי וכמ"מעריץ" של "דיוות" גדולות מהחיים.
—
קרום הוא מחזה שיש בו שתי חתונות ושתי הלוויות. הוא משקף את השאיפות הגדולות מהחיים ליד המציאות האכזרית שלהן.
"לא הצלחתי בחוץ-לארץ, אמא. לא הרווחתי כסף ולא נעשיתי מאושר. לא ביליתי, לא התקדמתי, לא התחתנתי, לא התארסתי ולא הכרתי אף אחד. לא קניתי כלום, לא הבאתי כלום. במזוודה שלי יש לבנים משומשים וכלי רחצה. זהו, אמרתי לך הכל, ואני רוצה שתעזבי אותי במנוחה.
תקווה אחת בכל זאת יש. קווה לתשישות. מה שירפא אותך בסופו של דבר, זו התשישות. אתה תזדקן, תיחלש, עם החולשה תבוא המנוחה. וכפי שלא ייוותר בך עוד כוח לשמחה, כך תהיה גם רפה מכדי לצעוק, למחות, להתייסר. שקט כבר יבוא עליך, ואתה תשקע בו. אתה תהיה שקט שקט, אתה תהיה שארית שקטה של חיים נמוכים, שוקעים, מסודרים. שכבה עבה של אפר תכסה את כל אהבותיך שנגמרו ושנקטעו ושחלמת שיהיו ולא היו, ושהשאירו אותך בסוף לבד. אחר-כך בשקט בשקט, ללא התרסה וללא התמרמרות, אתה תתחיל יום אחד לגסוס. לא יעניינו אותך החיים, לא אלוהים, לא התקווה, לא המשמעות של חייך. בדל קטן של כוח עוד יישאר לך כדי לנעוץ בתקווה מבט אטום, מבט אשר גם הוא ילך אט-אט ויטשטש. עד שתמות. קווה לתשישות." זו תמצית המחזה המתפרסמת באתר חנוך לוין.
אז ממה התרגשנו?
השחקנים המצוינים והתזמורת המבריקה מנהלים דיאלוג בלתי פוסק ביניהם ועם הקהל. פרשנות מבריקה למחזה, העברתו ל"כמעט אופרה" [על כך מייד], הוספת מימד למחזה שאינו "מוזיקלי".
- קרוּם: יובל ינאי
- אמו של קרום: מיכל ויינברג
- שְקיטא: אלכסנדר סנדרוביץ'
- תוּגתי: ניקיטה גולדמן
- דוֹלצ'ה: אגם אוזלבו
- פליציה , אישתו: נועה כרמי
- תַכטיך:
- שיר סייג
- עידו מוסרי
- טרוּדה: טלי אוסדצ'י
- דוּפּה:
- פולינה פחומוב
- רות רסיוק
- צוויצי:
- פרח-בר מיניאלי
- פולינה פחומוב
- בּרתוֹלדוֹ: ניר כנען
- ד"ר שיבּוֹיגן:
- אורי יניב
- לב אלגרדט
- תזמורת:
- מנצח / קלידים : בוריס זימין
- כלי נשיפה : יבגני שטיינברג
- גיטרה : יבגני ברגר
- בס : דמיטרי גרודסקי
- תופים : ניר נקב
התפאורה המינימלית שעומדת בניגוד לתלבושות הדמויות, האיפור שלהם, למעט קרום ואמו ודופה [מעניין מדוע]. רוב הדמויות מאופרות כשחקנים בתיאטרון יפני. פנים לבנים ועליהם עיצוב הדמות. התלבושות והאיפור מחזקות את האלמנט הגרוטסקי במחזה אך בו זמנית גם את היסוד הקרנבלי החזק.
הפיכת כל דמויות המשנה למקהלה יפנית, שלפעמים יש הרגשה שתפקידה לבטא בעוצמה את "מחשבות-רגשות" הדמות. סניטר, ספר, אחות, חתן, כלה, צלם, קברן
המחזה מושר. כל הטקסט מושר, והיטב, ברמה אופראית. נכון, אחת הפגימות מבחינתי היתה, שחלק מהשחקנים לא מסוגל לדיקציה ממשית וראויה, כמו השחקן שביצע את "קרום" יובל ינאי או אמו, זמרת מחוננת ממש, מיכל ויינברג. למשל טלי אוסדצ'י לא מצליחה לעמוד בדרישות הדיקציה הברורה לגמרי כ-טרודה.
אז מודה ומתוודה, בהפסקה קראתי שוב, לאחר כמה שנים, את המחזה מאתר חנוך לוין. "קרום" הטקסט
קשה מאוד מהמקום בו ישבתי לקרוא את הטקסט מהשלטים הדיגיטליים, וחבל, באמת חבל להפסיד את עושר המולטימדיה, שזו אופרה במלוא מהותה, המתרחש על הבמה.
ברצוני להדגיש, שהאולם היה מוצף, ממש כך, בצעירים. בדר"כ הקהל בתיאטרון הוא של בני 50 ומעלה, גם בגלל המחרים היקרים של הכרטיסים.
אני ממליץ מאוד לרוץ ולצפות בהצגה
—
אתר חנוך לוין – https://www.hanochlevin.com/
מאמר ביקורת על ההפקה מ- 2017 – https://did.li/u3gDN
ההפקות, כולל תמונות של המחזה מאז 1975 – https://did.li/3obUY
פוסט מהבלוג של יובל הראל – https://katzr.net/3710aa
ביקורת על הבימוי, על העיבוד המוזיקאלי
תרבות קריאה 