הסרט "מחכים לדאלי", https://did.li/xRZlC, מרפרר כמובן בשמו ל"מחכים לגודו" של בקט [En attendant Godot], מעבר לרמיזה תרבותית הסרט לא מתענין באבסורד, בכל המערכות האסתטיות השונות שעלו ממנו.

הסרט פותח יפה מבחינה סגנונית. האקספוזיציה מסבירה מדוע גיבורי הסרט בורחים מברצלונה בשנת חייו האחרונה של הפאשיסט פרנקו, בשלהי שלטונו.

הצופה יכול להניח שהסרט יעסוק בשלהי תקופת פרנקו, אולי ניסיון להתבונן בתקופה ההיא דרך מסעדה, קומדיה.

מכיוון ששני הגיבורים הם "שפים" מציעים להם, חברים מקבוצת ההתנגדות, עבודה בקדאקס בקטלוניה, על חוף הים.

הגענו לסרט לאחר שראינו את "בקרוב" והוא מצא חן בעינינו. בת זוגי קראה ביקורות, שהיו חיוביות, מבטיחות. מה רע בקומדיה בימים טרופים אלה?

היסוד הסוראליסטי בסרט נובע משמו. "דאלי" זה שם מחייב. שם המסעדה בה יעבדו הוא "לה סוריאל" כמחווה לדאלי. בעל המסעדה הוא מעריץ שרוף של דאלי, שאגב חי שם עם גאלה רעייתו.

הסרט עוקב אחר הנסיונות של בעל המסעדה להביא את דאלי למסעדה שלו באמצעות חיזור אחרי גאלה עם "מרקי דגים" שונים, שנדחים בבוז, עד שמגיע השף החדש, אמן צנוע שהוכשר כשף צרפתי. במהלך הסרט הוא גם עובר לשימוש בחומרים מקומיים, מושפע מתצורות הנוף. לרגע לא הופתענו.

עד ש"דאלי" מגיע ממש, קורים הרבה דברים. חלק מהסצינות מזכיר את פליני ו"זכרונות", כמו סצינת יציאה מהביצה של דאלי וגאלה והמון הצופים, צלמים, שהם חשובים פי אלף מהאירוע לכבודו התכנסו.

המסעדה עצמה "סוריאליסטית". הניהול שלה "סוריאליסטי". בעל מסעדה שחי את גחמותיו, דבר אינו צפוי. הוא חי את "הסוריאליזם" בחייו האישיים. היא מוצפת בבובות, באביזרי פלסטיק שממחישים את ציוריו-פסליו של דאלי.סצינה מרכזית לקראת הסוף, כשהמסעדן, ג'ולס, מתייאש מדאלי. זורק את כל חפצי הקישוט, הולך לביתו של דאלי וצועק שיכור לגמרי לדאלי.

האם מישהו יתפלא, שעכשיו דאלי יגיע? ממש לא!

המתח "משטרה/ ממסד – קהל צעיר וחופשי" [שמתברר אח"כ ככנופייה מאורגנת היטב] מתגלם באלימות המשטרה כנגד תיירים שמשתזפים בעירום, מפקד משטרה אלים ומגוחך, ובעל המסעדה שמצליח להחליק כמעט כל קונפליקט.

לדעתי כאן נמצא השיא של הסרט. מכאן הוא מאבד כיוון והופך לרומן רומנטי משהו בי נשבר. כל המאמצים ליצור אווירה סוריאליסטית, רפרור לגדולי הקולנוע האירופאי, דאלי כדמות ממש, שהיא הסיבה והמסובב לכל אירוע, הכל נעלם לטובת קיטש יומרני. שמאופיין באמצעות קלישות תרבותיות שחוקות עד דק: מאבק על לב האשה, גבר "חלש" גבר "חזק", "תרבות מעודנת" מול "הטבע הפרוע". הסרט לא משאיר אבן לא הפוכה במסעו אל הבנליות הבלתי נסבלת.

ברור שדאלי יגיע בסוף. רק אחרי שבעל המסעדה ישתחרר מהמחוות המיותרות, יתעמת עם השלטון/המשטרה. או אז כשהמסעדה הפוכה דאלי מגיע. נו, מה יותר "סוריאליסטי" מלהציג את דאלי אוכל, מביט אל הים, וסביבו פזורים רעיונות מפלסטיק שלו? סצינה נוספת שהיא סוריאליסטית, לכאורה, דאלי עם המטה הגדול שלו עובר ליד החבטרה הישנה ומצייר להם שפמי דאלי על הפנים. זה לא סוריאליזם, זה הומור. דווקא צחנו. היה חביב, לא כבד ולא מלא יומרה.

סצינת הסיום, בה חמישה ראשים מציצים דרך חלון המטבח בדאלי אוכל ומביט בים מביישת, לענ"ד, את הסרט ואת נושאו.

ואני שואל – האם עד כדי כך מצבנו גרוע שגם קומדיה בינונית מקבלת ביקורות כמו היא סרט מצטיין?