המלצה עם הסתייגות

אנטיגונה, ליהי קונובסקי; קריאון, ששון גבאי.

חזרתי מההצגה הערב, 9.9.24 בבית לסין.

הבימאי של ההצגה זכה לכתבת קידום דרמטית במוסף גלריה של הארץ – , והכותרת, לצד תמונת הבימאי, צעיר אגב, מעוצב כדבעי כנדרש במטרופולינים הנחשבים כיום בעולם, יאיר שרמן, היא:

הבמאי יאיר שרמן: "התיאטרון הישראלי לא מת. אבל אמנותית, אין לו ערך"

במאי הבית של בית ליסין מזמין אותנו למבט עכשווי על "אנטיגונה", ומסביר את הטרגדיה של התיאטרון הישראלי ושל מצבנו הקיומי

איתמר קציר, https://did.li/Lq1lC

ככל שהדבר יישמע אירוני שעה וחמישים הדקות בהן צפינו במחזה בבימויו בהחלט מצדיקות את הטענה שלו: התיאטרון לא מת, אבל החומרים הגדולים של המאה ה- 20 גוססים על הבמה.

בראיון, כמובן, יצרו עיכשוו [אקטואליזציה] של מחזה המקור והמחזה של אנוי 1944, קרוב מאוד לסיום השלטון הנאצי. אם כי, שרמן, בכתבת הקידום של גלריה, מקפיד להדגיש, שקריאון אינו ביבי, כי הוא איש עקרונות, כי הוא מחוייב לחוק לרה"מ " קריאון הוא לא השתקפות של ביבי בשום צורה. קריאון הוא מנהיג, בבסיס, הרבה יותר טוב מביבי. המניעים שלו הם טובת המדינה. הוא מנהיג עם ערכים של מדינאי טוב, הוא פשוט שוכח להיות אנושי – שזה מה שאנטיגונה מזכירה"

צפינו בהצגה. התאכזבתי מכמה דברים:

שני השחקנים הראשיים

ליהי קונובסקי מצליחה לשעמם בסצינה מלאת תשוקה, שהיא חלק מרכזי בפתיחה של המחזה. היא מעצבת דמות שטוחה של קומיקס, עם פוזות של ז'אן ד'ארק או כרזות קומוניסטיות מראשית המאה העשרים. הסצינה בה היא עומדת על איזו ערימה ברכז הבמה, בפוזה של "אלי בריקות" מעוררת גיחוך רב. הדיאלוג המרכזי עם קריאון, בו מעומתות שתי גישות אל החיים ואל האידיאולוגיה, חוק האדם, חוק האלים לי על כל פנים הזכירה משחק בלתי נשלט, שרק המחוות הפרועות החיצוניות כנראה צריכות לספק את העומק הרגשי, שאיננו. שליט אבסולוטי שמתווכח עם נערה אינו ויכוח בין אבא לבתו בגיל הנעורים. לא הצלחתי לרגע להשתכנע שלבד מטכניקה יש משהו נוסף. אנטיגונה היא דמות מורכבת מאוד במחזאות הקלאסית ובטח בשל כך זוכה לעיבודים אינסופיים, כולל העיבוד של ז'אן אנוי, שהתאים אז לזמן ולמקום.

ששון גבאי מגדולי שחקני הטלוויזיה והקולנוע הישראליים אינו שחקן אופי בעל נוכחות עומק של נפש מיוסרת או קיצונית. לאורך כל המחזה התגעגעתי לשחקנים הגדולים כאיתי טיראן או סשה דמידוב, שעיקר כוחם התיאטרון.

סיום

סצינת הסיום הארוכה מדי. היא מעין "חפירה" באדמה והוצאת נעלי חיילים מאובקות. סמל חזק, שמתבזבז בשל אורכו המיותר, ואולי הניסיון לדפוק לנו בראש, כך שנבין. [בפועל מרימים אריחי עץ מהבמה ומוציאים זוגות נעלי צבא ומניחים אותם על הבמה.] הסימבוליקה כלכך פשטנית, כולל מוזיקה אמריקאית שמרפררת למלחמת ויטנאם. למה צריך כל כך הרבה?

הבנו היטב את הרפרור למצבו מאז 2023, הבנו את אנטי-מלחמה, הבנו שצעירים מתים עבור מבוגרים, ובטח הבנו שעל היחיד להילחם על השמעת קולו, אפילו במחיר חייו.  קריאון אומר לאנטיגונה, כלכך קל להגיד לא!  והיא עונה לו: זה לא קל! והקפלניסטים מבינים היטב ל-מה התכוון המשורר.

תפאורה

רוני תורן הוא אחד התפאורנים הטובים והמתוחכמים שיש כיום. הוא עיצב תפאורה מתוחכמת מאוד. אבל מנוכרת לגמרי, נטולת חום. לענ"ד עפ"י הבימוי והפרשנות לא היתה דרך אחרת לשקף את תפיסת המחזה המציג חוסר אנושיות מול אנושיות.

מצד ימין שתי שורות של כסאות קולנוע, בהן יושבות הדמויות עד שמגיע תורן ומביטות במחזה. [לא אמרנו הזרה ולא אמרנו ברכט] ברקע קיר זכוכית משקף את הבמה והדמויות. באמצע מעין ערימת חיטים[?] התאורה משתנה לפי אופי הסצינות, כלומר בהחלט משמשת ככלי עיצובי נושא משמעות.

לסיכום

זה מחזה חשוב מאוד, כל עיכשוו שלו [אקטואליזציה] בין אם מרמזת לממשלת הזדון והרשע ובין אם מטרתו עיסוק טהור במתח הנצחי הקיים בין היחיד לבין החברה, בין יחיד לדת, בין חוק האדם לחוק האלים נדרש. המחזה חתרני מאוד מחד גיסא אבל בשל הבימוי גם בוטה וישיר מאוד.