אסופת מסות על ספרות ובקורת, פנס, גליון היובל, הוצאות: אפרסמון ספרים, פנס

עורכות: נעמה ישראלי, נעם קרון-בורוכוביץ, חיים וייס

ישראל 2025

עד היום פרסמתי כחמישה ספרים. ארבעה ספרי שירה וספר פרוזה אחד, מד"ב.

מיותר כמעט לציין, שאף ספר מספריי לא זכה לתגובה כלשהי בעיתונות הכללית וגם לא בעיתונות ממוקדת ספרות, ביקורת ספרות.

שיריי התפרסמו בעיתונים ספרותיים מוכרים יותר או פחות. זכיתי לשתי תגובות מנומקות מדמויות מקצועיות, שלא זכו להמשך או להתיחסות של אחרים אליהן.

עם זאת ברשתות החברתיות, בקבוצות שירה וכתיבה שונות שיריי, ספריי [שלא נרכשים מההוצאות לאור] זוכים לתגובות.

האסופה שקראתי מנסה לבדוק את "מוסד ביקורת הספרות" בעשור השלישי של המאה ה- 21. היא בנויה משלושה חלקים:

חלק ראשון עוסק בהתבוננות ב-ביקורת עצמה

חלק שני קורא לעצמו: ביקורת ודיאלוג

חלק שלישי הוא "מחשבות על עתיד הביקורת"

משתתפים 12 כותבים ואת מאמר ההקדמה כתבו שלושת עורכי האסופה.

יש לומר מייד – האסופה לא מחדשת דבר וחצי דבר, אלא מתבוננת במלאכת הביקורת, במניעי כתיבת ביקורת, בדמות המבקר ובמצבה הציבורי-התרבותי. אחד המאמרים המבריקים במיוחד הוא של מוטי פוגל בשבחם כל כמה מבקרי ספרות נשכחים [עמ' 45-52 ] בו הוא מצליח להעמיד היטב את דמות המבקר, כדרך השלילה שהיא אירונית, גרוטסקית, מוגזמת כחיוני לספרות. הויתור על "מוסכמות כתיבה רציניות" במאמר עוררו בי ענין וסקרנות, ובהחלט עמדו וחתרו תחת נורמות הכתיבה ה"מקובלות" שבחרו בהן כותבים אחרים.

בחלק השני כתבה מירה בלברג את: לא לקרוא, לצטט [עמ' 71-79], בעמ' 72 היא כותבת על ההנאה מקריאת ביקורות קטלניות, שלא לומר ארסיות:

"ההנאה הטמונה בקריאת ביקורות כאלה היא קרובת משפחה של ההנאה עתיקת היומין מהוצאות להורג בכיכר.." מה שמסביר מדוע רבים קוראים את ביקורת המסעדות של שגיא כהן במוסף גלריה השבועי של 'הארץ' רק כשהוא קוטל מסעדות. לא פעם אני שומע: כשהוא כותב דברי הערכה הוא משעמם. וכמובן זכורות לטוב/לרע ביקורות התיאטרון של אמיר אוריין ב"העיר" אי שם בשנות ה- 80.

המאמר הנוסף שלמדתי ממנו משהו הוא של איל חיות-מן: מדוע לא היית זושא: קנה מידה לביקורת בעידן פוסט-קאנוני [עמ' 79 -83 ] הרעיון החשוב ביותר, לדעתי, כמי שלא פעם מתעמת עם תגובות ש"אמונות היא לצורך הנאה בלבד", שעולה אצלו שאיכות של יצירה איננה ה-הנאה. ששיפוט אסתטי לא קשור ל- הנאה " בעוד…התייחסו לאיכות במובן הצרכני של מוצר שמסב הנאה או תועלת, לביקורת יש תפקיד מהותי יותר של זיהוי הערך האומנותי". [עמ' 80]

שאר הכותבים חוזרים על אותה קלישה שנידונה באלפי אם לא יותר דיונים בפורמים ברשתות החברתיות, העברת הסמכות הקובעת "מה היפה, בעל הערך, החשוב" ל-המון, שיתכן ואין לו "השכלה מתאימה" או "ותק קריאה" לשיפוט ולהערכה של יצירה, אבל קולו שווה ערך לכל קול של כל פרופסור בעל שם לספרות, לתרבות.

אין ספק שמבקרי ספרות כשאר בני האדם כותבים רק על מה שתופס את עיניהם. אני חושב שאין בכתיבה כיום שום אחריות אסתטית, מוסרית, תרבותית או פוליטית לעבר ההיסטורי של הספרות [במקרה שלנו – הספרות העברית], ולכן גם ביקורות רבות חסרות עומק ומורכבות, לפחות עבורי. זה גם מסביר לי היטב כמה קשה עד למאוד היכולת של משורר חדש, סופר חדש להצליח. מדוע ספרי השירה שלי שנשלחו לכל מקום אפשרי זכו להתעלמות. האם בגלל השירים, בגלל מבקרים/סוקרים? בהיותי מי שאני, בגללי.

האסופה הזו הבהירה ללא צל של ספק: גם היא כתובה ע"י קבוצה של אנשים שמחוברים ל-פנס. [ קליקה? ] במאמר הפתיחה נכתב באופן מפורש שהכותבים והכותבות … "שהאסופה מייצגת במידה מה את רשת המבקרים והמבקרות והבמות השונות הקיימות בזירה היום – רשת קטנה אך מקצועית הקוראת את עצמה.." כלומר קליקה. ומי יצליח בתוך הקליקה? איך מגיעים לאותה קבוצה קטנה..

אני חייב לומר, לא הכרתי אף שם של אף כותב. למעט עמרי הרצוג. מדוע אף דמות "קאנונית" של מבקר ספרות דוגמת דן מירון למשל לא צלחה דרכה אל אסופה זו?

.