במוצ"ש האחרון הלכנו לצפות בסרט הזה, שעפ"י הכתבה ב- YNET – הוא

""מופע טוטאל" הוא הסרט שחשוב וצריך לראות בימים העכורים האלה

יצירתו של רועי אסף, שגם מככב בתפקיד הראשי כשחקן כושל שמעלה מופע קברט סאטירי פרובוקטיבי בעיירה הדרומית בה הוא מתגורר, הוא פרויקט קולנועי מאוד שמנצל היטב את הנופים הדרומיים ואת העובדה שהוא מתרחש בפריפריה. אבל כוחו מגיע מזה שחסרים לנו היום סרטים בעלי שיניים, שלא לומר ניבים שיינעצו במציאות הישראלית, וסרטו של אסף הוא בדיוק אחד כזה

שמוליק דובדבני|16.02.25 | 08:56"

מעבר לכך, הכתבה גם מסבירה את הדברים הבאים:

"קשה לחשוב על סרט אקטואלי יותר מאשר "מופע טוטאל", סרט הביכורים של השחקן רועי אסף שגם מופיע בתפקיד הראשי. זהו קברט סאטירי שעניינו צנזורה וסתימת פיות בחברה שהולכת ונהיית אנרכית יותר ויותר, וכמובן על האמן כמי שמציב מראה מול פרצופה הכעור של החברה הזו. האמן הזה הוא גם חייל משוחרר והלום-קרב השב מן המלחמה, ואף מהבחינה הזו הסרט נדמה כיצירה שנשלפה מהמציאות הישראלית העכשווית. לא פחות מכך: הסרט מגלה את אסף כבמאי מוכשר שיוצר שעטנז לא לגמרי מקובל בקולנוע הישראלי: שילוב של סאטירה וסוריאליזם שהוא מדויק, מכוון היטב למטרה, ומתרחש בנופי המדבר שמעניקים לו רובד ויזואלי מעניין."

לפני שאביע את עמדתי, חשוב לי לצטט/להביא כאן הגדרה/הסבר של המושג "קברט":

קברט הוא מופע בידור מגוון, המשלב קטעי קומדיה, זמרה, מחול ותיאטרון. המופעים מתקיימים בדרך כלל במסעדות או במועדוני לילה, בהם הצופים יושבים סביב שולחנות, לעיתים תוך כדי אכילה ושתייה. המונח "קברט" מקורו בצרפתית, ומשמעותו המקורית היא סוג של קערית לקפה, ששימשה בברים שבהם התפתח הז'אנר.

כולנו מכירים את הסרט "קברט" (באנגלית: "Cabaret") סרט מוזיקלי משנת 1972 בבימויו של בוב פוסי, בכיכובם של לייזה מינלי, מייקל יורק וג'ואל גריי. הסרט מתרחש בברלין של שנת 1931, בתקופת רפובליקת ויימאר, מעט לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. ​

העלילה מתמקדת בסאלי בולס (מינלי), זמרת אמריקאית במועדון הלילה "קיט-קאט", ובמערכת היחסים שלה עם בריאן רוברטס (יורק), סופר בריטי צעיר. הסיפור משקף את החיים בברלין באותה תקופה, עם עליית הנאציזם ברקע, ומציג את הדקדנטיות והמורכבות של החברה הגרמנית באותה תקופה.

עכשיו יש לנו בסיס לסקירה/ביקורת.

הסרט פותח בשתי סצינות רבות עוצמה – חייל המגיע מהמדבר אל עיירה. המצלמה מלווה אותו מהיותו רק נקודה באופק עד הגיעו לעיירה ואז עוקבת אחרי גבו. דגש רב מושם על "קלוזאפ" של פני החייל. הסצינה השנייה היא החייל עם פני הליצן הנזיל מגדרית, שאנו מכירים מהסרט "קברט".

הציפיות שלי הרקיעו שחקים. אישית אני סולד מסרטים ישראליים בשל "הנוחות" במניפולציה העלילתית, התימטית של צבא/מלחמה/שכול וכו' אבל החיבור של שתי הסצינות האלה הוא מטאפורה מוחשית למושג "קברט", שהוא מופע סאטירי-פארודי, והרי הגענו לסרט בעקבות הטקסט של דודבדני ב-YNET.

לצערי כאן נגמר הכל. "קברט טוטאל" הוא מופע המתקיים בישראל מאז 2008 מתוך רצון ליצור תרבות קרקס ותיאטרון רחוב בישראל, במטרה לתת הזדמנות לכל מי שבא איתם במגע להגשים חלום. הם שואפים לשבור את מסגרת המציאות וליצור יחד עם האמנים עולם של פנטזיה, פתוח לכל ובשיתוף מלא עם הקהל. ​הסרט מחמיץ בראש ובראשונה את המגע הבלתי אמצעי של "קברט טוטאל" בכך שהוא סרט, מדיום בו אין מגע ישיר בין שחקן לקהל, כמו בתיאטרון רחוב או במובן מסויים בתיאטרון. אבל קשה מכך היא הצגה בנאלית של המציאות בה עוסק הסרט, שאינה מתעלה מעל טור פוליטי בעיתון. וכאן הטענה שהסרט הוא "שילוב של "סאטירה וסוריאליזם" [דובדני, שם] מתגלה כאמירה יח"צנית או "התלהבות יתר" של מבקר הקולנוע. צריך תמיד לזכור, והסרט אך מרפרר לחנוך לוין, שכתב סאטירות תיאטרוניות עמוקות, בהן הדמויות עמוקות, אפשר גם להזכיר את מולייר אם רוצים או את שייקספיר. הסרט הזה בחר בפשטנות ובתפיסת "שחור-לבן" קיצונית, ולדעתי כאן גם טמון הכישלון שלו.

הסיפור העלילתי הוא:

אסף מגלם את דמותו של אסי יפרח, שחקן כושל שניסה את מזלו בתיאטרון בתל אביב אך נאלץ לחזור לעיירה הדרומית בה נולד ובה הוא מתגורר ביחד עם אשתו (אורנלה בס, אשתו במציאות) בדירת הוריו. השניים אמנם מתכננים לעבור לבית פרטי ההולך ונבנה, אך תלותם הכלכלית באביו של אסף (אורי גבריאל) אינה עולה בקנה אחד עם שאיפותיו של הבן לעצמאות. אסף עובד כמורה לדרמה בבית הספר המקומי, וכאשר במהלך אחת החזרות על מופע הסיום, בקטע הלקוח מתוך "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין, הערה ביקורתית שלו על הצבא מוקלטת והופכת ויראלית – עתידו של אסף נראה מעורער מתמיד. הוא מושעה מבית הספר, מוקע ברשתות החברתיות ועל ידי כמה מתושביה של העיירה, וגם מופע הקברט המנומנם שהוא מעלה במתנ"ס המקומי מורד בלחץ ראש העירייה.

הבעיה היא, שהסרט לבד מעלילתו הבנאלית והדי צפויה גם לא מעמיק אל מעבר לדמות סטריאוטיפית של האומן הנלחם על "האמת שלו" או זה שמשלם מחיר אישי על היושרה שלו. רבים אחרים כמותו עזבו כבר את הארץ, שלא לומר ברחו ממנה מפחד ה-השתקה.

בסרט יש שילוב של מדיה תיאטרוניות רבות: תיאטרון בובות, תיאטרון קהילתי, מופעי סוף שנה בתיכונים, קרקס, דמויות קברטיות מוחצנות. כמו כן יש בו רפרורים מובהקים מאוד לפרשת אדם ורטה מ- 2014, או לשימועים הנערכים למורים בשנים האחרונות, הגבלת חופש הדיבור של מורים ערבים. כמו כן מבחינה עיצובית יש לא פעם התכתבות עם פליני והסגנון הסוריאליסטי שלו, ומבינה תימטית הסרט קברט מ- 1972. הרפרור כלכך עז, שהאכזבה מהסרט הזה גדולה יותר בשל כך. ההשוואה בין העולם של אישרווד, בברלין 1934 לבין עיירת פיתוח [שאגב מתפתחת בקצב מסחרר ובהצלחה] בישראל בנגב מתפוררת תחת כמה וכמה מטרות של היוצר והבימאי והמסר השטוח והפשטני. הרפרור הזה יכל לבנות אירוניה חזקה, שהיתה מעמידה מורכבות עמוקה יותר. אולי במציאות של "שחור-לבן"; "לנו או לצרנו" אין מקום לאירוניה. אך, בסרט שהוא אומנות מורכבת, שלוקח זמן להכין אותו, שיש קבוצה של אנשים שיוצרת אותו, אין מקום ליצירה שטוחה כלכך. זה מתאים לתיאטרון סאטירי, ולקברט – אך לא לסרט. העומק של המבט של אישרווד, האירוניה החריפה שנקט בה, שאח"כ הומר בתיאטרון ולבסוף במיוזיקל רב עוצה עם שחקנית גדולה לא מתממש כאן, חבל.

מרוב התכתבויות עם סגנונות קולנוע ותיאטרון וכן "הסיפור האישי" שהוא נרטיב מחבר בין כל חלקי הסרט, הסרט הולך לאיבוד. המסר השטוח שלו לדעתי, לא נועץ שיניים בכלום. אין בו אמירה חדשה, עזה וחריפה יותר מדברים שנאמרים ונכתבים ברשתות החברתיות, בנאומי המחאות או בדברי ח"כים בכנסת. בשל השטיחות הזו, הדמויות כולן חסרות עומק ומורכבות. אין בהן מאבקים פנימיים, כולל הדמות הראשית. יש רק שחור או לבן.

עם זאת, יש כמה וכמה סצינות יפהפיות בסרט:

הסצינות עם הבובות, הקטעים שהקבוצה מופיעה או עושה חזרות, הסצינה בה אחד התושבים מפריע.

כשיצאנו אמרתי לבת זוגי" הסרט חייב בהידוק, בעריכה שתמקד אותו. היא הוסיפה, בימים רגילים לא היינו טורחים ללכת לצפות בו.