לפני שאספר על הספר בכותרת, אני רוצה לומר שאצלי, לפחות, הוא מתחבר לסגנון כתיבת היסטוריה שראיתי גם בספר הנפלא הזה:

חיות מטאפיזיות

שני הספרים מתאפיינים בכתיבה סיפורית, נגישה, בשפה מודרנית תקנית אבל שונה לגמרי מהכתיבה האקדמית "האובייקטיבית" שמעוררת דחייה והרבה פעמים שעמום רב.

הספר עוסק בהיסטוריה של התזונה הציונית מאז 1910 בערך. לספר יש אג'נדה חזקה וברורה:

"המנה, על פי פרשנות זו, חדרה לעומק התפריט שלנו בשל ברית שנרקמה בין הירקות, שנתפסו בשנות העשרה כענף חקלאי לא משתלם וכאוכל לבהמות, לבין נשות היישוב שנתפסו ככוח עבודה שולי, לא מועיל ולא רווחי, שתי אוכלוסיות השוליים האלה האלו נוכחו שהן יכולות לסייע זו לזו" ( טהרלב-בן שחר[ 2024] בתרווד כשפיה, הוצ' אפיק, עמ' 26 )

קטע זה מופיע בסקירה לפני הניתוח והתיאור ההיסטורי בפרק הנקרא: "ההיסטוריה הפמיניסטית של הסלט" וכפי שאפשר לקרוא מהקטע הסיפורי בעליל, הירקות היו חזית המאבק של צעירות עולות לישראל. הפרק עמוס במידע רב על התפתחות חקלאות הירקות, על המאבק ב"מנהיגים" הגברים ועל ניסיון נואש להפוך לחברות שוות זכויות. טהרלב-בן שחר לא חוסכת מאיתנו פרטים על הצלת נשים מזנות בזכות שיתופן בחוות לגידול ירקות, למשל.

זו המגמה המרכזית של הספר, היסטוריה של נשים. לכאורה "בשולי העשייה" למעט כמה גיבורות יוצאות דופן, אבל עקרות הבית המבשלות היו הגיבורות האמיתית.

בפרק על תקופת הצנע בין 1949-1959 המאבק של נשים, עקרות הבית, אלה שעליהן הוטל עול גידול ילדים והזנת הבעל כנגד חוקי הצנע הקשים בולטת העמדה של הכותכת, והניסיון להציג אלטרנטיבה אחרת.

"..בקונפליקט בין נשים למדענים על ערכן של אבקות הביצים היתה ידם של המדענים על העליונה..וגו'" [שם עמ' 95]

המילה פטריארכיה לא מופיעה בספר ולו פעם אחת, אבל שיתוף הפעולה של תזונאיות עם ד"ר גוגנהיים [שם עמ' 102-103], חוקר שערך נסיונות בעכברי מעבדה ומהם הסיק ביחס לתזונה, סוג התזונה ללא כל קשר להבטים מורכבים של האוכל היה מפתיע, אבל צפוי, בטח לפי ההתגייסות שלהן לשכנע ושוב לשכנע. הממשלה ונציגה השר דב יוסף, ורה"מ בן גוריון, שתמך במהלכים האלה כפו מתוך תפיסה סמכותנית [דיקטטורית? זה לא ממש נאמר, אבל תיאור הדרך בה פעלה הממשלה לא מותיר אפשרויות שיום רבות, אחרות] על הנשים, כלומר, עקרות בית לציית ללא ויכוח. טהרלב-בן שחר מביאה טקסטים משפילים, מבזים שמתארים את הנשים כפרימיטיביות, חסרות הבנה, והדגישה את הבוז העמוק במיוחד לתימניות ולנשים מעדות המזרח.

גם בפרק זה עולה הטענה, שהציפייה מנשים היא "לשרת" את הגברים ואת "האומה"/ "העם", מבלי לטרוח אפילו לשאול אותן. הספר מביא דוגמות רבות להפגנות, פעולות הנגד, מכתבים למערכת – אבל בהיותן "נשים" מראש הן נתפסו כ"לא חשובות".

הפרק האחרון נקרא: מפץ הדיאטה: עלייתה של דיאטת הרזון בישראל (1970-1980) . הוא עוסק בשני אירועים משמעותיים בחיי הנשים בארץ. מרשה פרידמן , נציגת שחרור הנשים משיעבוד למבט הגברי מתחילה לפלס דרך ציבורית ורג'נה דיקר, מי שהביאה את "שומרי משקל" לארץ. [שם, עמ' 169- 178]

בצטטה את שרלן הס-ביבה "כשנשים תובעות לעצמן 'עוד מקום' בדמות שוויון והזדמנויות, החברה תובעת מהן 'להתכווץ' פיזית ולרזות"[שם, 169]

כפי שכתבתי לעיל עפ"י הפארדיגמה הנמצאת בתשתית הספר, העולם "הגברי" שולט בכל היבט של חיי הנשים, וכשהם מנסות להשתחרר, המבט בגוף האשה, כליאתו בדגמי יופי מוגדרים מבטל כל חירות, למשל בסגנון מרשה פרידמן. כולנו מכירים את הבדיחות הארסיות על לסביות, העדפתן לשיער גוף וכו'

את הספר היא מסיימת, במבט אירוני-טרגי כך:

"עשרים שנים חלפו מתקופת הצנע, שבה התנגדו נשים רבות לתחליפי מזון ולמזונות תפלים נטולי ערך קלורי, והנה הן נדרשו עכשיו לתבשילים ולמאכלים דומים – לא כדי לתרום לחוסן המדינה אלא על מנת להחליש את מעמדן" [שם עמ' 184]

חשיבותו של הספר בכך שהוא מציג מבט היסטורי אחר על ההיסטוריה הישראלית והציונית, המבט של הנשים המושכחות, על גורל הנשים בעליות השנייה, השלישית ומאז קום המדינה.

הספר עשיר בצורה בלתי רגילה במקורות מגוונים: מכתבים, יומנים, עיתונים, מסמכי ממשלה, ישיבות כנסת. על אף המבט הפמיניסטי "נשים, תזונה ומדע בהיסטוריה של ישראל" כותרת המשנה של הספר, אין הוא ספר לוחמני, אלא מציג עובדות, מתוך אמונה עמוקה שעובדה היא אמצעי מדעי ורטורי יעיל במיוחד.

סגנון הכתיבה הסיפורי, בל יטעה את הקוראים. קל לקרוא אותו, אבל זה לא "רומאן ספרותי" אלא מחקר מעמיק שבודק לעומק מגמות בחברה הישראלית שמקורותיה השונים פועלים גם היום במלוא כוחם.

ממליץ מאוד.

הצעות לקריאה נוספת