שמו הצרפתי של הסרט: Quand vient l’automne, כשהסתיו מגיע

הקאסט המבריק –

הלן וינסנט (Hélène Vincent) – מגלמת את מישל גירו (Michelle Giraud), סבתא בדויטה בבורגון rottentomatoes.com+15fr.wikipedia.org+15curacaoiffr.com+15

ז'וזיאן בלסקו (Josiane Balasko) – מגלמת את מרי-קלוד פרין (Marie‑Claude Perrin), חברתה הטובה של מישל rottentomatoes.com+15fr.wikipedia.org+15imdb.com+15

לודיווין סאנייה (Ludivine Sagnier) – מגלמת את ולרי טסיה (Valérie Tessier), בתה של מישל tribute.ca+15fr.wikipedia.org+15imdb.com+15

פייר לוטן (Pierre Lottin) – מגלם את ויסנט פרין (Vincent Perrin), בנה של מרי‑קלוד sansebastianfestival.com+10fr.wikipedia.org+10imdb.com+10

גארלן ארלוס (Garlan Erlos) – מגלם את לוקאס טסיה (Lucas Tessier), נכד מישל (כילד) mspfilm.org+8fr.wikipedia.org+8en.wikipedia.org+8

פול בורפרייר (Paul Beaurepaire) – משחק את לוקאס טסיה בגיל 18 themoviedb.org+4fr.wikipedia.org+4allocine.fr+4

הסרט הזה הצליח לגרום לי להתרוממות רוח אמיתית כמו רק סרט אחר, של פליני, "זכרונות". מעט מאוד יצירות אומנות יכולות לגרום לי לסוג כזה של קתרזיס עוצמתי, וסרטים, אצלי לפחות, מתקשים במיוחד לעורר חוויה כזו.

שיווק הסרט באתרי בתי הקולנוע אומר:

"מישל, סבתא למופת, נהנית מכל רגע בפרישה שלה בכפר שקט בבורגון, קרוב לחברתה משכבר הימים, מארי-קלוד. הן מטיילות ביחד, קוטפות פטריות ונהנות מהטבע העשיר בכפר הפסטורלי. כשבתה הפריזאית של מישל מביאה את נכדה, לוקאס, על מנת שיבלה את חופשת הסתיו עם סבתו, מקרה שיקרה בטעות ישנה את עולמם של הסבתא, הבת והנכד לנצח – ושום דבר לא ילך כצפוי" אין לי מה לומר למעט – הבלים ריקים, שיווק פרימיטבי ביותר.

מה הקשר בין החירטוט על "אוספת פטריות" לבין סרט שעוסק באחד הנרטיבים הבסיסיים ביותר בתרבות המערבית, שאריסטו היטיב להגדירו: תכונה גרועה/רעה/קיצונית/מסוכנת של הגיבור, או במלים אחרות: לעולם אין טוב מוחלט או רע מוחלט.

הסרט הוא דרמה של דמות. במהלך הסרט הדמות נקלפת אט אט משכבות המגן העוטפות אותה, והצופה שותף לחשיפה המופלאה הזו, שנעשית באיטיות רבה ובעזרת משחק גאוני, פשוט אין לי מלים אחרות לתאר את המשחק של הלן וינסנט.

מהו טוב? מהו רע?

יחסי הורים-צאצאים, במקרה דנן, אמהות צאצאים, מורכבים מאוד בסרט, ויש בהם יסוד פתולוגי, שגם הוא, ימיו כימי האנושות המתועדת, ובוודאי הלא מתועדת. אבל, לא לצפות ל"דרמה אמריקאית", לא לצפות לשימוש בטבע כביטוי לעולם הנפשי או לסערות בלב הדמות. תנו לשחקנים, עיניים, פעולות בסיסיות – החלפת מצעים, הכנת ארוחה, ריקוד משוחרר בבאר – וכך תלמדו על סערות הנפש.

העבר מובא בקמצנות רבה, ללא סערות, ללא "חיבוטי נפש עמוקים", הוא עובדה קיימת זהו. האם העבר קובע את ההווה בסרט הזה? קשה לי מאוד לקבוע, כי הדמות הראשית, מישל, כלכך מסתורית ונמצאת מאחורי חומות מגן עבות במיוחד.

חומות אלה מתנפצות כמה פעמים:

כשבתה מחליטה לא לתת לנכד, לוקאס להישאר עם הסבתא בשבוע החופשה; כשחברתה הטובה מארי קלוד נפטרת; ממש בסיום הסרט עם ההשלמה המלאה עם בתה. בין לבין ישנם עוד שני מפגשים עם בתה, האחד מייד לאחר מות/[רצח?] הבת והשני בבית הקברות עת היא מנקה את קבר בתה.

הסרט כלכך עמוק ומורכב שבסופו אנחנו מגלים שבעצם לבנו עם דמות "רעה" במושגי התרבות שלנו, שפעולותיה בהקשר אחר וממבט אחר היו זוכות לפרק בסדרות פשע טיפוסיות. אבל, האם יש ביכולתנו לשפוט באמת בן אדם שבחר בחירה מסוימת? זה כוחו של הסרט הזה: הוא מערער תפיסות עולם מקובלות של "טוב ורע", חותר באירוניה חזקה תחת נורמות חברתיות-תרבותיות וקונבנציות ז'אנריות בתרבות הפופולרית שלנו.

בין צוות השחקנים המבריק נמצא הילד גרלן אלרוס רק בן 12 ובעל כישרון ניכר. כמו הלן וינסט, גם הוא בחר במשחק עדין של ג'סטות, דיבור רגוע, שליטה מושלמת על הגוף, ככלי לעיצוב הדמות הנהדרת של הנכד.

אבנר שביט, מבקר הקולנוע של 'מעריב' כותב כך:

"השוואה בין סרט צרפתי איכותי לבלוקבסטר הוליוודי היא טריק זול, אך לעיתים בלתי נמנע – בחמש דקות של "כשהקיץ הופך לסתיו" הרגשתי שאני עובר יותר, חווה יותר ולומד יותר מאשר בשלוש שעות של "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי"."

ראיתי סרט עם ג'יין פונדה כשהיא כבר בת 80, רזה, מתוחה ומבוטקסת, כצפוי בעולם ה-הוליוודי, היא משחקת אשה שצעירה ממנה ב- 20 שנים בערך, ולצערי לא מצליחה להגיע לרמות המשחק של שחקנית שהמרדף אחרי "היראות צעיר" לא הרס את כשרונה, את יכולתה להשתמש בגופה ובפניה ככלי לאומנותה. לפעמים שחקנים.יות כיום שוכחים את מה שסטניסלבסקי או "השיטה" האמריקאית, שמבוססת על סטניסלבסקי ופותחה ע"י לי סטרסברג, סטלה אדלר וסנפורד מייזנר, לימדו על "עבודת השחקן", שאיננה רק "זיכרון חושי" אלא גופו, כל גופו!
פלא אם כך ששביט טוען: חמש דקות עם אוזון שוות שלוש שעות של "משימה בלתי אפשרית"?!

הערה אחרונה ביחס לתרגום שם הסרט.

כרגיל המתרגם לעברית עסוק ב"שיווק" ומוביל לאיזו "דיעה קדומה" שממסגרת את הסרט בהקשר שונה לגמרי משמו האמיתי. מעבר מקיץ לסתיו יכול להיתפס כחילוף העונות [בעייתי בסרט שזמנו מספר שנים] או כרמז לסימבוליקה השחוקה של עונות השנה. השם הצרפתי בהחלט מתייחס לסימבוליקה השחוקה הזו של עונות השנה, אבל בעדינות מירבית מבלי ליצר מערכת מטאפורית מיותרת וחסרת אחריות, אבל כפשוטה, מעין הפיכת הסמל ל-ממש.

מומלץ בכל הלב.