ברזיל, צרפת, גרמניה, הולנד 2025 | 158 דקות | פורטוגזית 

כשיצאנו מהסרט, בת זוגי ואני אמרתי לה: יתכן וארצה לצפות בסרט פעם נוספת.

הפעם לשם שינוי לא קראתי שום דבר אודותיו, למעט כותרת ששיבחה אותו, וזה הספיק לי. ישבנו 158 דקות מרותקים באולם הקולנוע דליל הצופים ומול עינינו נגלל חזיון מורכב, יפה עד לאין שיעור, ובעל אמירה פוליטית כלכך חריפה, שלרגע לא יכולתי להימלט ממציאות חיינו ומתקווה שלא נגיע למקום ההוא שברזיל היתה בו מ- 1964 עד 1985. מאז שינוי המשטר לדמוקרטי ברזיל היתה נתונה באי יציבות שלטונית, והנשיאה דהיום היתה אחת מקורבנות הרדיפה הפוליטית דאז.

הסרט הזה מתייחס לתקופה ההיא: ברזיל, 1977. מרצ'לו עוזב את העיר הגדולה לטובת עיירת ילדותו כדי להתחבא מהשלטונות שרודפים אחריו ולהתאחד עם בנו. שם, תחת שם בדוי בתוך קהילה של נרדפים אחרים, הוא מנסה לחיות מחוץ לרדאר עד שהמשטר המושחת יקרוס – אך מגלה שטבעת הסכנה בכל זאת הולכת ומתהדקת סביבו. [ תמצית הסרט של הפסטיבל הקולנוע ירושלים, 17 – 26.7.2025 ]

המיוחד בסרט היא הדרך בה הוא נבנה בניגוד ל"הגיון" האריסטוטלי בו סרטים רבים פועלים. הפתיחה של הסרט לא מרמזת אל העתיד, למעט החרדה הבולטת מהמשטרה. בדיעבד כמובן, חלקי הסרט מתאחדים לשלם, ואפשר לראות בפתיחה כבר את "סיום הסרט" ממש.

הסרט מחולק לכמה פרקים, בהם העלילה מתפתחת והעבר וההווה הממשי, 2025 נשזרים זה בזה.

אין סוף טוב לסרט, בניגוד לתפיסה הקולנועית האמריקאית של "סוף טוב". גם סיום הסרט, כלומר חלקו האחרון שמתרחש בימינו אלה וסוגר כמה וכמה מעגלים אינו סיום "טוב" במשמעות המקובלת עלינו. נהפוך הוא. האדישות העמוקה, לכאורה, ביחס לעבר מפתיעה, במיוחד שהאדיש הוא בנו של גיבור הסרט הנרדף בשל דיעות פוליטיות אסורות שעמדו בניגוד לתפיסה הקפיטליסטית חסרת המוסר של המשטר בברזיל באותן שנים. סצינת הסיום בו הוא והחוקרת-העיתונאית דנים ברצונו לקבל עדויות מוקלטות של אביו ואחרים הם מלאכת מחשבת של אמירה עקיפה, לא ישירה וחסרת רצון לדרמטיזציה או מלודרמטיזציה של המציאות. מי שמכיר את הסרטים שנוצרו בארגנטינה בעקבות פירון, החונטה הצבאית שהעלימה בני אדם ללא היסוס, הדרך בה הם מתמודדים עם העבר הנורא קצת "מתקשה" להבין את המבט הברזילאי הזה אל העבר.

ספויילר – הגיבור גם נרדף מסיבות של "כבוד עצמי", "מאצ'ואיזמוס" ולדעתי גם שנאה עמוקה לאינטלקטואלים.

הסרט נע במהירות בין אתרים שונים, יש בו איכויות של סרט מתח, מערבון ואולי סרט בלש. הפירוק של תבנית הסיפור לסצינות שונות, שאינן מתאחות במהירות, אינן מסבירות זו את זו כופה על הצופה עירנות גבוהה ומבט וקשב ממוקדים.

כמובן שאי אפשר בלי למחוא כפיים לסדרת השחקנים בסרט, ששוב בניגוד לסרטים האמריקאיים ש"הכוכב" הוא העיקר, בסרט זה כל שחקן/ית מקבלים זמן מסך די ארוך בסיום הסרט ולפני הקרדיטים ע"מ שיזוהו ויובן תפקידם.

ב'הארץ' כתב אורון שמיר, בגלריה בסוף הסקירה על כך שברזיל מתמודדת עם עברה, וסרט ביקורת מהסוג הזה אינו נחשב כ"בגידה במולדת". הרמז ברור מאוד לממשלת ישראל הנוכחית ושר התרבות המממש מדיניות אנטי ליבראלית מובהקת.

בחרתי לצרף לכאן עוד שתי הצעות לקריאה אודות הסרט:

האחת מYNET שכותרתה:

זה סרט ריגול? מערבון? אימה? לא ברור – אבל אתם חייבים לצפות ב"הסוכן החשאי"

שמוליק דובדבני בפסקת הסיכום כותב כך:

"הפריזמה הקולנועית היא זו שמעצבת את דמותו של ארמנדו-מרסלו. בתמונת הפתיחה הוא נדמה כמו גיבור שהגיח מאחד ממערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה; בסצנה אחרת נדמה שהוא הסוכן החשאי שבשמו של הסרט, על אף שבפועל אינו כזה. [הדגשה שלי ] זהו עוד אחד מהיבטיו המתעתעים של הסרט הקרוי על שמה של דמות שאינה קיימת בו. זהו סרט שמתרחש בתוככי פנטזיה קולנועית מפותלת שנובעת מזיכרונות הילדות של הבמאי, או לפחות ממה שנדמים ככאלה."

הסקירה השניה היא של יאיר רוה בכלכליסט, וזו כותרתה:

החיים זולים והמוות קל, אבל הסרט "הסוכן החשאי" נהדר

הכותרת הזו מדויקת, במיוחד לאור הסצינות בהן מתמקחים על מחיר רצח/התנקשות מוזמנת, על הקלות הבלתי נסבלת בה בני אדם רוצחים והאחרים נהרגים, ללא מחשבה שניה, והדרך בה אף אחד לא משלם על הרג זה.

שאלה אחרונה – מדוע נקרא הסרט כך?

ברור שזה לא סרט ריגול, הוא פועל בניגוד מובהק לכללי הז'אנר, כל ז'אנר שיש בו תבנית של מתח, חידה, יעד מסוכן, מטרה קשה להשגה.

יש הרבה תשובות, אחת מהן היא של הבימאי עצמו:

O diretor Kleber Mendonça Filho afirmou que escolheu o nome do filme porque era “misterioso, empolgante e sexy”. Estamos no Recife, no final dos anos 1970, vivendo o período de ditadura no Brasil, e a vida de um “homem comum” acaba se tornando uma rotina de segredos, esconderijos e fuga

בעברית [תרגום מכונה]:

הבמאי קלבר מנדונסה פיליו אמר כי בחר בשם הסרט משום שהוא היה בעיניו “מסתורי, מרגש וסקסי”. אנו נמצאים ברסיפה, בסוף שנות ה־70, בעיצומה של תקופת הדיקטטורה בברזיל, וחייו של “אדם מן השורה” הופכים בסופו של דבר לשגרה של סודות, מקומות מסתור ובריחה.

מומלץ מאוד.