תומר קליין – דיו ודופמין

יהונתן גפן כתב שיר נפלא בשם "איך שיר נולד" מלא בהומור, בכאב, בשמחת החיים.

כשהחלטתי לכתוב על הספר האהוב מאוד עליי, הזה, שאת חלק משיריו הכרתי כבר, חיפשתי לי מוטו. אולי הייתי צריך להיזכר בירמיהו בנאום השבעתו שנביא – מבטן ומלידה ה' יצרו כמשורר, או אולי בעמוס הסובל והאומלל.

שירה ארספואטית היא שירה חשופה לגמרי, שירה בה "הניצוץ הניתז אל עיני ומעיני לחרוזי" מורכב מאוד, אינו אחיד, וכל משורר-אמן מזמין אותנו לעולמו האינטימי ביותר.

שם הספר

דיו ודופמין*

זו הזמנה ישירה מאוד, לא מצטעצעת ואולי אולי מגדירה את יחסי היצירה במאה ה- 21, ומסירה את הלוט מעל אותה "נפש ייחודית".

דיו, נוזל כתיבה בצבעים רבים, דופמין, הורמון אנושי שחסרונו מוביל למחלות רבות.

החיבור של השניים כשם של ספר מעלה בקורא מייד את הקשר בין הגוף לנפש, בין השירה לחומר, בין האדם ואהבותיו.

כמו להכין אותנו לעולם המופלא בספר הזה, הספר פותח בשער: כביסה עדינה. כל מי שהפעיל מכונת כביסה פעם אחת בחייו יודע, שיש בדים אשר לא יצלחו לכביסה רגילה, וסופם קריעה. ובחיבור ישיר לשם הקובץ – הדיו יירד בכביסה עדינה?

השיר הפותח, ללא שם, עמ' 9*

כתמים בתחתית הלב

יש לכבס בכביסה עדינה

להתיז מסיר כתמים

באריזה ורודה.

שיר מתוק, יומיומי, מהסוג שמבקרי שירה חדי לשון נוטים לקרוא לו: שירי עקרות בית, ברם קריאה טיפה מעמיקה מציפה מייד את "תחתית הלב", לא את הלב השחוק לעייפה משירי אהבה אינסופיים, אלא לתחתית שלו, כמו הוא כוס קפה, שיש בה כתמים. כתמים אלה נתנים לניקוי, כמו כיסוי של ספה או ציפה של כרית, להביאם מחדש אל קיום נטול כתמים. המטאפורה הזו מהדהדת בי זמן רב, כי הפיכת הלב, או תחתיתו למעין ציפוי ל-אהבה, שאפשר לכבסו ולנקותו, בעדינות ובמסיר כתמים ורוד, שיא ה- "גרליות" [בהעדר מילה מתאימה בעברית ל"היות ילדה" כמהות. ילדתי לא ממש מעניק את מלוא ההיקף של "גירלי" באנגלית], התמימות, החן והיופי? מי הכתים את תחתית הלב?

זו ההזמנה שלנו להכנס לתוך הספר.

בספר ישנם 4 שערים:

1. כביסה עדינה
2. אותיות מזנקות לפתע
3. בעבור חופן גרעיני השראה
4. במותנו נהפוך למשקל ולחריזה

זהו ספר שירים ארס פואטי מובהק. למשל שיר הזה:"תעודת ביטוח" ענ' 31 כתוב

מלים

מסתתרות בחרכים

של אריחי האמבטיה שלי

• – – – – – – –

שימורים של השראה

או בשיר "איש בורח משירה", עמ' 50 [ ברור שהרפרור לספרו של גרוסמן "אשה בורחת מבשורה"

איש בורח משירה חיים שלמים

האיש ישוב לברוח משירה

וזה יקרה אחרי ש:

אדרנלין זורם בין ידיו

והן פועמות דיו ודופמין,

והנה מצאנו מפתח לשם הספר, אך גם לנושא המהותי של ספר שירה זה, העוסק כולו בתהליך היצירה בעיקר, במוזה, בחומרי השירה. [ביאליק כתב – ואנוכי בחלבי ובדמי/ את – הבערה אשלם – לא זכיתי באור מן ההפקר]

אצל הדובר כאן, חומרי השירה אף הם גופו, אך תהליכי היצירה והאלם הקשה, שכל אמן חושש מהם ורואה פעמים את מותו בהם:

בעבור חופן [ושוב – הרפרור ההומוריסטי-משהו לסרט "בעבור חופן דולרים" ] הוא כותב –

בעבור חופן שירה

אזיז הרים ממקומם

ארקיד אצבעות עד זוב.

אפשר לטעון שאנחנו מוזמנים אל בית החרושת ליצירת שירים, ששמו תומר קליין. הדובר בשיר חושף את צפונותיו, סודותיו ואינו חושש ממתחרים/ות. הכתיבה הארס פואטית מאוד אהובה על משוררים, נושאיה מקיפים את דמות האמן [הפרסונה הציבורית, האישית, הרפלקטיבית, הלעומתית], תהליך היצירה, שהוא מורכב, ושבית אחד בשיר שצירפתי לכאן של ביאליק לא מתחיל להבהיר מהי "החציבה הפנימית הזו", מהו מחיר הידיים, הגוף, החומרים הפנימיים של הגוף, רוח ונפש, היצירה עצמה, מהו שיר? "כתם דיו על דף/ אינו אלא/סכום שאיפות/ שנמרחו.. [כתם דיו, עמ' 54] והנמען, הקורא, הצופה, המבקר, הקורא האידיאלי. בספר זה אין כמעט עיסוק בדמות הזו שהשירים נשלחים אליה. [רחל קוננה: "התשמע קולי -רחוקי שלי" ולעולם לא תדע אם שמע, הדובר כאן בספר אינו ממש מוטרד.]

מקריאת שמות השירים בשער השלישי [ עמ' 39 עד עמ' 43 ], אפילו בסדר היתנתם עולה תמונה שירית נהדרת, שימו לב:

בעבור חופן גרעיני השראה

כדי לכתוב

שירה, מהי בעצם?

קלישאות

שריפת מלים

אנטי מחיקון

או

עמ' 47 – עמ' 50

גנטיקה פואטית

למה התכוון המשורר

יש מי שקוראים שיר

מזה שבע שנים

אפשר רק על שני השירים המקריים הללו להכביר תועפות קריאות ופרשנויות שונות, בעיניי מצא חן שישנם עוד שניים שמסתתרים להם. יתכן שחיבור צולב בין שמות השירים יעלה אף הוא שירים חדשים.

אחד השירים שמתכתב באופן מפליא עם שיר של נתן זך – ה צ ייר מצייר הוא השיר:

שירה מה היא בעצם? עמ' 40

יד מלטפת עמוד תאורה

XXX

פרח זורח על חלון

XXX

זיקוק העולם במילה

לעומת שירו הארוך, הכבד מאוד של זך, העומד בניגוד לנסיון לצייר את השיר כמשהו לא חומרי, בר חלוף, הבזק תודעה, הדובר שלנו נמצא בתוך בתוך "המשהו שמשאיר/ משהו", אבל בעמדה פוזיטיבית יותר – "זיקוק העולם במילה".

שיר ארספואטי נוסף שאני רוצה להציץ בו, בעיקר בסיום הוא השיר שמקניט את המורות לספרות ואת חוקרי הספרות העסוקים בביוגרפיה של יוצרים ומציאת "נרטיבים, סמלים, מחלות, פרטים ופריטים" שיסבירו את "יצירת השיר". [מזכיר, המשורר בספר זה חוסך מכם את כל מחקרי העומק הביוגרפיים, ריאיון שכנות, מאהבות וצאצאים או הורים], שימו לב:

למה התכוון המשורר עמ' 47

שלוש שורות הסיום –

מתבונן במסע האצבעות –

תוהה

למה התכוון המשורר?

לקוראי הספר, מומלץ מאוד לקרוא בזהירות, כי הספר מלא ברפרורים לתרבות הפופולרית, הן הישראלית והן העולמית, וכל רפרור משביח את השירים, מפני שתפיסת האמן את עצמו כמעצב "מציאות פואטית" מחובר בטבורו לתרבות בה אנו חיים.

* תומר, דיו ודופמין, הוצ' קתרזיס, ישראל 2022, 73 עמודים