משולם בן שלמה דפיארה

בְּיוֹם סַגְרִיר בְּיוֹם רַעַם גְּשָׁמִים / וְקוֹל בָּרָק וּבַגַּלְגַּל רְעָמִים,

וְקוֹל בָּרָק אֲשֶׁר יֶחְשֹׂף יְעָרוֹת / וְרוּחַ יַעֲשֶׂה בַיָּם תְּלָמִים,

וְאֵד יַעֲלֶה כְּעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה / וְעָבִים מַרְכְּבוֹתֵיהֶם רְתוּמִים,

וְעָנָן יַהֲלֹךְ הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר / וְזֹרְמוּ מִשְּׂפַת הָעָב זְרָמִים,

וְכָל עוֹרֵב קְוֻצּוֹתָיו לְבָנוֹת / וְנִרְאוּ עַל גְּרוֹנוֹ יַהֲלֹמִים,

וְהִפְשִׁיט הַסְּתָו אַרְזֵי לְבָנוֹן / וְיֵרָאוּ עֲצֵי שָׂדֶה עֲרֻמִּים,

וְאֵין מַחְסֶה בְּצֵל אַלּוֹן וְלִבְנֶה / וְאֵין מִסְתּוֹר בְּצֵל אֵלָה וְשִׁקְמִים –

וְיָשַׁבְתִּי בְּסוֹד אַחִים, חֲפֵצֵי / מְשׂוֹשׂ עוּגָב וּמִיַּיִן הֲלוּמִים

וְיֵין רֶקַח לְמֵישָׁרִים יְהַלֵּךְ / שְׁתִינוּהוּ וְהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים.

תְּפַתֵּנוּ בְּאֵין פֶּה הָאֲשִׁישָׁה / כְּעַלְמַת חֵן וְעַל אַפָּהּ נְזָמִים

אֲזַי הִתְחַדְּשׁוּ אֵלַי חֲדָשׁוֹת / וְנָפְלוּ לִי חֲבָלִים בַּנְּעִימִים…

אחח, איזה ממתק נהדר זכיתי לגלות בפרוייקט בן יהודה. הממתק, כפי שנגלה ככל הנראה מושפע משירו הידוע עד למאוד של רשב"ג [אבן גבירול] "מת אב ומת אלול", ואעמוד על כך בהמשך.

אוותר על סגנון קריאת שירי ימה"ב, כמקובל אצל חכמי השירה בארץ. בית אחר בית, תוך מיצוי שלל האפשרויות האינטרטקסטואליות*. למרות זאת, לאחר כתיבת סיכום השיר [פרפרזה שלו] אעשה כמקובל – בית אחר בית. ** אבל בצורה חופשית ללא הנוקדנות האקדמית, הראויה מאוד אגב.

בשיר יש 11 בתים. הוא נחלק לשני חלקים:

חלק ראשון בתים 1 – 7 – תיאור הסופה בחוץ

חלק שני – בתים 8 – 11 – שתיית היין

במחקר קוראים לשיר כזה שיר יין, וענין החוץ הסוער והקר מול הפנים החם ומלא האלכוהול אינו חריג. [קפצו לסוף הרשומה וראו את בית 4 בשיר של הרשב"ג, מת אב ומת אלול ]

בתים 1+2 הינם "אקספוזיציה" לסיפור, לאירוע. שימו לב בראש ובראשונה לתפארת הפתיחה***, בבית הראשון, "גשמים-רעמים" שבפני עצמה מציגה את מזג האוויר, צליל ה- רי"ש החוזר ללא הרף, מעין אונומטופיאה של צלילי המטר הנוקש או אולי הרוח או קול הרעמים המפחיד. הבית השני מוסיף כמובן את תוספת ההפרזה הנחוצה לסיפור מסוג כזה, שמרפררת [ארמז, קוראים לזה] למעמד הר סיני, בני ישראל ראו את הקולות, וכאן, קול הברק חושף יערות. כלומר סערה כמעט כמו ב"תורה". הסינסתזיה המקראית הפכה ל"דבר עצמו" .

שני הבתים הבאים, בית 3 ובית 4 מוסיפים מידע על "המראה בחוץ". כמעט תוהו ובוהו – אד, כלומר ערפל בלתי פוסק, עננים כבדים הנראים כמו רתומים למרכבות בשל תנועתם המהירה, או אולי מזכירים חיות ענק רתומות למרכבות, צבא. נכון שיש כאן מעין סתירה, ערפל הוא ענן והמצאות בתוכו לא מאפשרת לראות את העננים, אך מה לנו בקטנות, מול תיאור טבע, סופה קשה ונוראה, עד כדי – שענן עובר והולך – זוכרים את הענן שליווה את בני ישראל במדבר? זהו אותו ענן מאיים ונורא, שבסוגר מתואר כבר כעב המזרים מקצותיו מים ללא סוף. אז: רעמים, ברקים, ערפל וענני גשם כבדים וגשם בלתי פוסק.

ועברנו לעורב, בבית החמישי. מדוע עורב? אל נשכח את העורב שיצא מתיבת נוח ולא חזר, והנה המבול המקראי חוזר באופן לא ישיר כי אם רמוז, וכוחו של המיתוס המקראי מעצים ומחזק את תמונת השיטפון או המבול שהמשורר מתאר, אבל עורב הוא גם שחור, הוא גם מסמל נדודים, בשירה הערבית או אסון. האם קצותיו לבנים מרמז דווקא אל הזרזיר, או אולי לשיר השירים "ראשו כתם פז וקצותיו שחורות כעורב" [ תהילים, ה' 15]. כך או אחרת, יש כאן עירוב של משמעויות מתנגשות זו בזו – צבע וסכנה מול יופי ותשוקה, [MIXED METHAPORE], אבל גם ארמז מובהק לסיפור המבול. וישאל השואל, מה ענין שמיטה יהלומים על גרון העורב? העונד הוא מחרוזת, או שמא זה תיאור ממשי של עורב בסופה, כשטיפות מים זולגות מצווארו? תמונה זו אף היא מתנגשת חזיתית עם הבתים הקודמים. איך בדיוק העורב הזה עומד בגשם, ועוד יהלומים על צווארו? האם הוא רומז לישות אחרת? או יש נסיון לתיאור החושך והאור/האפור בסערה מסוג זה.

בתים 6 ו – 7 מגלים את הסיבה למטאפורות המעורבות-המבולבלות של המשורר. סוגי עצים אותם הוא מתאר: ארז, עצי השדה, אלון ולבנה, אלה ושקמים. הדלת הזו, בבית 6, נועזת מאוד: וְהִפְשִׁיט הַסְּתָו אַרְזֵי לְבָנוֹן. הרפרור לארזי הלבנון כעצים מהם נבנה בית המקדש משמש ככלי מתאר את עוצמת הסערה. הביולוגיה של הארז לא מענינת את הכותב, מענין אותו להראות שהחורף [הסתיו, והסופה] מורטים לגמרי את עלי הארז, והוא נדמה כ – וְיֵרָאוּ עֲצֵי שָׂדֶה עֲרֻמִּים. איי, ואני כבר נזכר במשל האטד, וברור שהמטרה הדימויית והרטורית נשענת היטב על שני מקורות אלה. הארז ושאר עצי השדה [לא נבחרו להיות בוני בית המקדש!]

אבל הכותב לא גמר עם העצים, בבית 7 כמובן – אלון ולבנה, אלה ושקמים. הוא בהחלט משבץ את הפסוק מהושע ד' 13:

עַל־רָאשֵׁ֨י הֶהָרִ֜ים יְזַבֵּ֗חוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת֙ יְקַטֵּ֔רוּ תַּ֣חַת אַלּ֧וֹן וְלִבְנֶ֛ה וְאֵלָ֖ה כִּ֣י ט֣וֹב צִלָּ֑הּ עַל־כֵּ֗ן תִּזְנֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹתֵיכֶ֔ם וְכַלּוֹתֵיכֶ֖ם תְּנָאַֽפְנָה׃

וואווו, עצי הפולחן של אלילי כנען השונים הופכים כאן לעצים שאין אפשרות למצוא מחסה תחתם, והוא מוסיף את פירות העץ: שקמים. ארמז או שיבוץ לעמוס הנרדף והזעף. יש הטוענים שהשקמה היא התאנה, ואם כך הכוונה בשיר זה, מה יותר אירוני, ציני מלומר שהתאנה, לבושם הראשון של בני האדם, גם היא לא תעזור. ברור שהמשורר בוחר בעצים אלו על מנת לשקף את עוצמת הגשם והסערה, שיתכן ואלוהים הוא מסובבה, ולכן הבוז ל"שאר האלילים" הנרמזים, ואולי מעין "תוכחה" לחטאי אדם. [ובהחלט יש בארבעת העצים רמיזות לחטאים מיניים בשל החטא הקדמון]. בחינת הטרמה להמשך השיר, חלקו השני – יין וחשק.

סיימנו חלק ראשון, העולם בתוהו ובוהו עקב סופה, סערה קשה – טורנדו. כך שנסיונו לתאר במלים את המתחולל בחוץ אינו הגזמה כלל ועיקר, אלא אולי השפה מתקשה לתאר תמונות סערה קשות אלו.

אבל, בל נשכח שזה שיר יין. שיר שמטרתו לשעשע את החוגגים במשתה או בנשף, ולא להפחיד. כל המבוא מטרתו להכין אותנו לניגוד הקיצוני:

בית 8 – וְיָשַׁבְתִּי בְּסוֹד אַחִים, חֲפֵצֵי / מְשׂוֹשׂ עוּגָב וּמִיַּיִן הֲלוּמִים

בישראלית בוטה לגמרי: "שם פס על העולם" או "אחריי המבול – אני בשלי וזהו!

הוא אינו מתחסד, והמילה עוגב דו משמעית. מחד גיסא שורשה עג"ב, שמשמעותו חיזורים ומשחקים מיניים, ומאידך, זהו כלי נגינה, שאולי, כמו שכתוב באקדמיה ללשון עברית, צליליו חושניים. כלומר זו חבורת גברים. נשים, [למעט נשות מקצוע – כמו הגיישה היפנית, נגיד] לא הורשו להשתתף בחינגות הללו. חבורת גברים חפצי שמחה, עגבים+מוזיקה והם כבר הלומי יין, שיכורים לגמרי.

בבית 10 המשורר מצרף את כל פרק ב' בשיה"ש לשירו, שזו מוסכמה די ידועה בשירת החשק, על אף ההסבר הסמבולי לאהבת ה' וכנסת ישראל.

תְּפַתֵּנוּ בְּאֵין פֶּה הָאֲשִׁישָׁה / כְּעַלְמַת חֵן וְעַל אַפָּהּ נְזָמִים

 ב,ג כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.  ב,ד הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.  ב,הסַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת–רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים:  כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי.  ב,ו שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.  ב,ז הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה:  אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

הפרק השלם הוא פרק המציג את תשוקת השולמית לאהובה. זו תשוקה מינית ברורה לגמרי. כך גם בית 10, עם "האשישה" [ עוגת עדשים ודבש, או בשיר שלנו, קנקן יין]. והאשישה מפתה כמו אותה נערה!

הבית האחרון מסתיים בתפארת הסיום. מעין פתגם, ניגוד חד בין החדשות, שככל הנראה אינן טובות, בהתחשב בסערה, אולי בעובדה שהוא מרותק למקום בו הוא נמצא, אבל וְנָפְלוּ לִי חֲבָלִים בַּנְּעִימִים…, ר"ל הכאבים שבאים נעימים לו, ואולי נביט שוב לדלת של הבית – החדשות הן ההתעוררות מהשכרון, והכאבים המלווים אליו, שנפלו בנעימים, שהם תוצאת נעימים.

אני רוצה להביא לכאן את השיר של רשב"ג, שנכתב הרבה לפני שירו של דיפיארה

מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל, וּמֵת חֻמָּם / גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,

בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם / וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה / בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם!

אפשר בשקט גמור לומר, שיתכן ודיפיארה כתב הרחבות לשיר המבריק של רשב"ג. שימו לב איך בחמישה בתים, תוך התיחסות מבריקה אל המוות כאל DANCE MACABRE [אם כי רשב"ג לא ידע מה זה. המוטיב התפתח במאה ה- 15, הרבה אחרי שהוא הלך לעולמו]. שימו לב איך הוא ויתר על "שירת החשק", ויתר על "השכרות" אבל נשאר עם השתייה הבלתי פוסקת, וראו איך בבית הרביעי הוא מייצר מכתם גאוני על שתית היין.

דיפיארה מוצא חן בעיניי הן בגלל חוסר המודעות, לדעתי, להשתמעויות המורכבות של ה טכניקה האינטקרטקסטואלית, אולי שימוש בה כ"מצוות אנשים מלומדה", או כחלק-חובה במלאכת כתיבת השיר. אבל ובעיקר הניסיון הנואש לתאר "טורנדו" כשהשפה, כל שפה אנושית מתקשה לתאר.


  • אינטרטקסטואליות היא טכניקה שירית בה משורר משלב בשירו טקסט אחר באמצעות:שיבוץ, ציטוט, ארמז, פרפרזה וכו' אינטרטקסטואליות מעשירה את משמעות הטקסט עצמו, יוצרת קשרים בינדוריים חשובים וממשיכה מסורת תרבותית.-

** למי שלא מכיר את מבנה הבית הקונוונציונלי בשירה בספרד – הבית הוא טור אחד מורכב משתי צלעות וחרוז. לצלע הראשונה הם קוראים "דלת" חצלע השניה "סוגר" והחרוז נקרא "מבריח".

*** –

תפארת הפתיחה – מקור- טקסטולוגיה, מילון מונחי שירת ימה"ב – https://www.textologia.net/?p=16321

הכוונה היא לבית הראשון בשיר. הדרישה היא שבית זה יהיה כזה שיעביר את המסר בצורה חזקה ומשמעותית, שהבית הראשון בשיר יהיה מושלם בסגנונו וביופיו. הבית הראשון אמור לגרות את הקורא להמשיך ולקרוא את השיר, או להקשיב לו כאשר הקריאו אותו בקול . הקורא חייב לחוש את ההתרגשות שחש המשורר משורה זו. יחד עם זאת נושא הבית חייב להיות ברור ובהיר כדי שלא תיווצר בעיה אצל הקורא להמשיך ולהבין את השיר.

לרוב הדלת והסוגר בבית זה חורזים ביניהם בחרוז לתפארת הפתיחה. בנוסף יופיע החרוז המבריח כמו בכל השיר.

הבית הראשון חייב להכיל כמה דברים נוספים:

  • הבית הזה חייב לכלול רעיון שלם
  • אסור שהדלת תגלוש לסוגר
  • בין הדלת לסוגר חייב להיות קשר של הסבר, השלמה, הדגשה, אסור שהסוגר יתחיל ברעיון חדש לגמרי.
  • השלמה של משקל וחריזה בין הדלת והסוגר.

תפארת הסיום – מקור טקסטולוגיה, מילון מונחים https://www.textologia.net/?p=1312

"תפארת הסיום" או "תפארת החתימה" הוא טור הסוגר את השיר ומסכם אותו. בדומה אל תפארת הפתיחה, על פי רוב תכיל תפארת הסיום אלמנט קישוטי בולט וססגוני אך אין הכרח שתהיה חריזה בין הדלת והסוגר. "קישוטי השיר": קישוטי השיר הם אלמנטים לשוניים המפגינים מיומנות גבוהה ושליטה בשפה והם חלק ניכר מהעושר של שירת ימי הביניים.

תגובה אחת בנושא “משולם בן שלמה דפיארה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.