אחד קראתי, שלושה לא

התחלתי לקרוא את ספרו של שמעון אדף "הלשון שנושלה" למי שלא שם לב, זהו פילינדרום, שאמור לסמל את מורכבות העולמות המשיקים בספר הזה. לפי העורך, יגאל שוורץ, בדש האחורי, א-לה-מנחם פרי, זו מהותו של הספר, של הרומן הזה.

קראתי עוד שלושה כמוהו, ואחד דומה לו, לפחות בחלקו השני:

ס. יזהר – ימי צקלג

יצחק לאור – עם, מאכל מלכים

גבריאלה אביגור-רותם – חמסין וציפורים משוגעות

וחלקו השני של ספרו של דוד גרוסמן- עיין ערך אהבה. אצל גרוסמן ישנה התיחסות מודעת לברונו שולץ ולכתיבה הייחודית שלו, וכן, היות הפרק, מומיק, חלק מתוך שלם ההשתגלות עם השפה יחסית קצרה, וטוב שכך.

לא בכדי בחרתי את הפועל השתגלות על מנת לתאר את המעשים שנעשים בשפה העברית בארבעת הרומנים שציינתי לעיל. את יזהר קראתי בעל כורחי, מתוך שעמום הולך ומתגבר ומצטבר, וכן מתוך תמיהה על יכולת האוננות המילולית הזו. אבא אבן, דיפלומט ישראלי מרשים במיוחד בשנותיה הראשונות של המדינה ידע לבטא משפט בן עשרת לוואים לאותו שם עצם, או לגבב כמה וכמה פעלים נרדפים לאותה פעולה וזכה בשל כך לקיתונות של לעג. העברית היא שפת הקיצור, לימדנו אורבך בהשוואה שערך בין הלשון המקראית ללשון ההומרית, ומנחם פרי פיתח שיטה שלמה לפענוח טקסט באמצעות "מילוי פערים".

ברם, יזהר מילא דפים שלמים במלים, מלים ועוד מלים, ויש חוקרי ספרות שבאמת מאמינים שהיתה לספר הזה השפעה על דור הסופרים שאחריו, למעט, אולי על לאור, בספרו המונומטלי "עם, מאכל מלכים". אף הוא בלתי קריא בעליל. משעמם ומקיים יחסים בלתי נאותים, מבחינתי, עם הלשון. עלילה? דמויות? לא יודע מהי ההשפעה של לאור, אני יכול לדווח שעד היום, לאחר שקראתי מספיק עמודים עוד לא הבנתי מה הוא רצה לומר בספר הזה.

גבריאלה אביגור-רותם. סביב הספר שלה נוהלו מלחמות פורומים בוואלה דאז, אולי גם ב"יוא"ל"*, שם בן זוגה ניסה להוכיח באותות ובמופתים את גדולת הספר. אבל כמו יזהר וכמו לאור, ההתעסקות הקיצונית עם הלשון, משחקי "זרם תודעה" נטולי עלילה, דמויות שחושבות מאות מלים על כמה עמודים לפני פעולה אחת?

ואחרון עכשיו הוא ספרו של אדף. בניגוד ללאור ולאביגור-רותם שהגעתי לספריהם ככה במקרה, נאמר, ולא הרגשתי תסכול רב עת נטשתי אותם לגורלם במקומות אחרים. [ספסל אוטובוס, ויצ"ו יד שניה]. הספר של אדף הוזמן במיוחד על ידי, והוא מכעיס ומאכזב במיוחד.. הצורך הבלתי נשלט של המחבר להביא את כל העברית, כמערכת שלמה בת 3000 או יותר שנים, שימוש בלשון כאמצעי מרכזי להשהיית העלילה, שגם כך לא סובלת מענין רב או הצגת דמויות פועלות, אך על רקע התעסקות מילולית בלתי נסבלת במחשבות הדמות הראשית, עברתי כמאה ועשרה עמודים, ועד עתה לא הבנתי מה כבודו רוצה מחיי. העורך, שככל הנראה צפה תגובות כשלי, כתב דש אחורי מושך ומפתה וכשל בכשל האריזה המבריקה והשוקולד המקולקל בפנים. אגב, זה לא הספר הראשון שיגאל שוורץ עורך ומחמיץ. בשנות ה- 90 זרח כוכבו כעורך-על, ממשיכו של מנחם פרי. מאז, מבחינתי לפחות, זה הספר השני בו נכר הכשלון הבולט והיומרה להביא "קול אחר" נופלת "על הפנים".

אדף כבר פרסם ספר פנטזיה מעולה. אדף הוא מחובבי המד"ב והפנטזיה. אני זוכר אותו מימיו כמשתתף בפורומי מד"ב במרשתת עת היתה צעירה, במפגשים רבים, ב"קון'ים" רבים ליד הסינימטק בתל אביב. משורר גדול. נכון, אני מניח שהוא הקדיש ימים על ימים לכתיבת הספר המפוצץ הזה במלים, אבל הוא משעמם.

הלשון כגיבורה ספרותית נמצאת בשירה. בספרות הפרוזה, לכתוב רומן בן מאות עמודים מנקודת מבט של משורר דורש ככל הנראה יכולות ענק, שלענ"ד אין לרביעייה שציינתי.

לא ממליץ על אף אחד מהספרים הללו.


  • יוא"ל – כינוי החיבה שניתן למערכת הפורומים שהקים 'הארץ' בזמנו כחלוץ. שם נחגגה התמימות שבסייבר, שם העולם של שוויון מוחלט פעל ושם גם נשברה התמימות עת מערכת זו נמכרה ל- וואללה וקרסה פנימה.

2 תגובות בנושא “אחד קראתי, שלושה לא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.