מרגרט אטווד ו- נגיב מחפוז

והלב הולך אחרון

מה לשני אלה יחד, למעט העובדה שקראתי את שניהם זה אחר זה, והפער כל כך גדול, שממש מתחשק לי לכתוב קצת עליהם.

הספר של מחפוז הוא נובלה היסטורית על משפחה בשולי קהיר מאז שנותיו האחרונות של המלך המצרי, המהפיכה של הקצינים הצעירים, נאצר ותקופתו, מובארק והטיסה לישראל.

הספר של אטווד הוא רומאן עתידני מבוסס היטב על תופעות בנות הזמן, שאופיו דיסטופי, אבל "מלא תקווה" אם מתעלמים מחור מרכזי בעלילה, שדי ברור שאינו מקרי.

הנרטיב של מחפוז מבוסס על מספר כל-יודע שמעדיף את צורת הגשת הסיפור כהיסטוריון, כלומר עד. מדי פעם אין הוא מתגבר על עצמו ומזנק לתודעת הגיבורה, סנייה, המחזיקה את בית המשפחה בציפורניה, על אף השינויים הדרמטיים בחייה ובחיי צאצאיה. בתהליך הקריאה, כשקורות המשפחה נשזרות בגורל מצריים מתגלה ש"הבית" הוא כמובן סמל, או משל למצריים ולגורלה. מה גם שבני משפחה ממלאים תפקידי מפתח ברומן בייצוג הזרמים השונים בחברה המצרית האורבנית, יש להדגיש, ומחוברים היטב לאליטה התרבותית-אינטלקטואלית-חברתית של הזמן.

אטווד מספרת על גורל זוג צעיר, שעקב מפולת כלכלית בארה"ב עוברים לגור במכונית, מתפרנסים בקושי רב, וחיים בחרדה אינסופםית מאונס, רצח על ידי כנופיות פורעים במטרופולין שננטש לטובת מחוזות אחרים בהם יש רווחה כלכלית, ככל הנראה, וגם השמש זורחת. [המעונין יכול לעשות מעתק מיידי לישראל, אם רוצים, למרכז צפון תל אביב ולדרום תל אביב, יפו] הזוג מצטרף לתכנית נסיונית לחיי קהילה בה חודש אדם במאסר וחודש חי כאזרח בקהילה. הקהילה היא עיירה שיש בה בית סוהר, והוא עיקר הפרנסה. [מכירים גם בארץ את התופעה שעיירת פיתוח שלמה חיה בזכות מפעל גדול. משהו נסגר חברי קהילת העיר בסכנת קיום רצינית].

ישנה מטרה נסתרת מאחורי הניסיון הזה – ייצור רובוטי סקס וייצור חלקי חילוף ביולוגיים לבני אדם, כלומר – הפושעים האמיתיים הומתו בחביבות ובנשיקה על מצחם ואבריהם נקצרו. השיא הוא ניתוח המוביל לתהליך דומה להטבעה של ציפורים. חיתוך לייזר במוח של נערה, ואז דאגה שתתעורר ליד מי שחפץ בה, והיא תהפוך למשרתת שלו לעד.

מכאן, ברורה התפתחות הרומן לקראת הסיום המעט הוליוודי, עם נסיון להשאיר איזה "מטבע של חסד", כשהגיבורה לומדת שלא נעשתה עליה הפעולה.

הניגוד מובהק למחפוז, אמנם אטווד משתמשת בטכניקת מספרת כל יודעת, אבל היא מפעילה תודעות גם בלשון "אני" מה שמרחיב מאוד את מורכבות המציאות הבאה לידי ביטוי בדיסטופיה החלקית הזו, כלומר הסגנון הפוסטמודרניסטי, שמבטל לגמרי את המודרניזם הריאליסטי הנוקשה של מחפוז, שנגזר מהספרות האקזיזטנציאליסטית הצרפתית וכן ספרות אנגלית של המאה ה- 20.

שני הרומנים מומלצים מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.