גִּלָּיוֹן חָלָק עַל הַשֻּׁלְחָן –
וַיִפֹּל עָלָיו חֶרֶט-אוֹר
וְכוֹתֵב, וְכוֹתֵב… וְאֵינֶנּוּ!
וְשׁוּב מִסָּבִיב צֵל וָקֹר.
אֵיכֶן כְּנָפַי, כַּנְפֵי-נֶשֶׁר ?
אֵיכֶם פְּרָחַי, פִּרְחֵי-פְאֵר ?
לֹא לִי לְנַגֵּב דִּמְעוֹת-עַמִּי,
לֹא לִי עַל-מִצְחוֹ לִשְׂרֹג זֵר.
עֵטִי חָלוּד, מִגִלָּתִי כְּפוּלָה, –
מַה כָּתוּב שָׁם, מַה לִּקְרֹא בָהּ?
גִּלָּיוֹן חָלָק… גִּלָּיוֹן חָלָק…
וְאוֹרִי כָבָה, וְיוֹמִי בָא…
שיר ארספואטי שמנסה גם לגעת במקורות ההשראה ואפסותם. שיר הרואה באלם, בדף הלבן ביטוי של מוות צרוף . יש בו רפרור כלשהו לארס פואטיקה הביליקאית, אבל אם אצל ביאליק ישנו מאמץ עליון לחלוב את עצמו, אצל פרוג בבית השני הוא מחפש את ,הקלישאות" שאינן בנות משמעות או כוח יותר בתהליך היצירה.
בהחלט שיר קטן ואירוני.
החריזה אגב – אבגב לכל אורכו של השיר, וכמקובל בשירה העברית מאז ביאליק וגם לפניה – מפגש המלים בתוך החרוז מייצר משמעות נוספת שמחזקת או מעצימה משמעויות שעולות במהלך הבית: אור-קר [תוצאת ה"אלם"]; פאר-זר [שכבר אין]; בה -בא [צימוד ימיביניימי מושלם, אין בא לקרוא את מה שאין בה]
מקור השיר – פרוייקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקי ;
תרבות קריאה 