אֶקְרָא יְמֵי-נֹעַר אֲשֶׁר רָחְקוּ
ר' משה אבן-עזרא
אֶקְרָא יְמֵי-נֹעַר אֲשֶׁר רָחְקוּ / מִנִּי הֱיוֹת שָׁבִים וְלֹא-אָצוּ
שׁוּבוּ בְּחוּרַי כִּי מְאֹד צָרוּ / לִי צַעֲדֵי זֹקֶן וְגַם-אָצוּ.
איזה יופי של פתגם המצביע על הרצון ועל המציאות הטופחת על פני הדובר, המשתוקק.
מכתם/פתגם כזה זכה בדר"כ ב"קישוט" [ הצרנה, אמצעים אומנותיים, וכו ] הטובים ביותר, אבל לא על חשבון התוכן, במקרה השיר הזה.
שימו לב לניגודים הראשון – רחקו – שבים ; שבים – שובו; בחורי – צעדי זקן; צרו-אצו הפיפורה המושלמת – ולא אצו/וגם-אצו , שהיא גם החרוז המבריח. תפארת הפתיחה מתקיימת בשני בתי השיר. השיר עצמו בנוי על פי תבנית התיקבולת המשלימה בין צלעות הבתים: צלע א, בית ראשון וצלע ב' בית שני = תקבולת משלימה; צלע ב' בית ראשון וצלע א' בית שני.
איזו שלמות פואטית, שפה יפהפיה, ויתור על הבכיינות הטיפוסית, חיפוש האנרגיה בי עצמי ולא בסובב אותי.
מקור – פרוייקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
תרבות קריאה 