נְקִישַׁת דַּלְתִּי, חֲרִיקַת הַסְּגוֹר,
קוֹל פְּסִיעוֹת בָּרְחוֹב – וּדְמָמָה.
אִם אֶפְרֹשׂ יָדַי, אִם אֶקְרָא: חֲזֹר! –
לֹא תִרְאֶה אֶת זֹאת, לֹא תִשְׁמַע.
שָׂא נָא לְנַפְשִׁי קִלְלַת מִרְיָהּ,
גְּזַר גַּאֲוָתוֹ – לְלִבִּי.
כִּבְדִידוּת עִוֵּר בְּחוּצוֹת קִרְיָה
בְּדִידוּתִי שֶׁלִּי וְעָצְבִּי.
תרפ"ז
איזה שיר מדהים, ובהתחשב בשנת הפרסום, אפילו פורץ דרך מבחינת תפיסת המעמד, המיניות, הצורך בבן הזוג. הטקסט פשוט מצאוד, יופיו מגיע גם מברירת המלים, המשקל – יאמב שהוא קליל וקופצני, אבל התוכן כואב ולא קופצני כלל. החריזה עצמה, אבאב מצרפת משמעויות – סגור – חזור – שהיא היפוך המצב בו נמצאת הדוברת, והאוקסימורון הזה – דממה-תשמע או אם לחדד דממה – לא תשמע, כלומר איזה חוסר רגישות של הגבר.
מקור – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
תרבות קריאה 