רחל

לְשַׁבֵּר וְלִבְכּוֹת

לְשַׁבֵּר וְלִבְכּוֹת עַל גַבֵּי שְׁבָרַי – 

זֶה חֶלְקִי הָאָיֹם, גוֹרָלִי.

יַד אַחִים טוֹבָה לֹא תוּשַׁט אֵלַי,

לְהָגֵן מִפָּנַי עַל שֶׁלִּי.

יַד אַחִים טוֹבָה לַשָּׁוְא בַּלֵּילוֹת

מְשַׁוֵּעַ אֵלַיִךְ נִיבִי.

כּמוֹ עַל הַר הַזֵּיתִים אַעְפִּיל לַעֲלוֹת

וּקְבָרוֹת מֵעֶבְרֵי נְתִיבִי.

שיר קורבני מובהק, לטעמי, האירוניה הטיפוסית של רחל נעלמת ממנו לגמרי, בשל כאביה, או בדידותה או אומללותה. הדגש לדעתי נמצא ב- לשבר. הפועל בבנין פיעל, אחד מהכבדים, שאם הוא בעל משמעות דומה לבנין הקל, הרי הוא מצביע על נמרצות, תוספת כוח, מאמץ או אפילו כוונה רצינית ביותר. שהרי לשבר אינו רק לשבור, אלא היינו אומרים – לרסק לרסיסים.

והשיר פותח בתנועה הזו, בצורת המקור, שאולי לא מציינת פעולה שקרתה אבל את תחושת העומק של הסבל והרצון לשים סוף סופי, מוחלט לגמרי.

"יד אחים" היא האשם, אותה יד טובה ומנחמת שנעלמה ממנה, אותה יד שצריכה להיות בזמן שכמו המשיח היא עושדה מסלול הפוך [ שתי שורות סוגרות].

ברור שהשיר בין שני הבתים כתוב היטב מבחינת המבנה, המשקל וגם החרוז. פרוזודיה מושלמת. משקל אנפסט [ VV-] חריזה אבאב, וכל בית מחזיק תכן מסויים.

החריזה משמשת כמכפלת רקומה ומעוטרת, שמטרתה שמירה וחיזוק של התכנים בתוך הבית:

שברי – אלי; גורלי – שלי [ אני, אני, אני] ובבית השני : לילות – לעלות; ניבי-נתיבי [ ההיבט הפואטי -היצירתי בשיר אומללות זה].


מקור – פרוייקט בן יהודה

אורי מילשטיין, 15.6.2002, שבת –רחל והשמאל – בגידת החברים, ארץ הצבי*

* אין בקישור זה ביטוי להסכמה שלי עם דברי מילשטיין, שהוא אחיינה של המשוררת, אלא כיוון שאין זה שיר ראשון של רחל בבלוג שלי, חשבתי להביא טקסט המרחיב ידיעה עליה, גם אם הוא מימין . 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.