סופי קינסלה – "יוצאת מהכלים" ורוגל אלפר – "אוי מתוקים שלנו!"


שנים במחיר אחד

פתיח קצרצר

מה הקשר לעזאזל בין רומן למשרתות של סופי קינסלה לרומן פוסטמודרניסטי ועצבני של רוגל אלפר? או מדוע החלטתי לצרף את שניהם לאותה רשימה/סקירה?

הסיבה פשוטה לגמרי, שניהם מנסים להתחכם ולהציג "מבט אחר" על הספרות, שניהם נכשלים אבל שניהם הצליחו להוציא ממני צחוקים רבים, את שניהם קראתי במהירות, שניהם יכולים לשמש כספר עזר למשתזף המשתעמם או לטס הכמֵהּ לקצת בידור. 

בתמצות רב

סמנתה סוויטינג היא עורכת דין בעלת אי.קיו 158, מבריקה, תוססת שממש ביום בו עמדה לזכות בפרס על שבע שנות עבדוּת  השותפות, גילתה שטעתה טעות מהותית ובהלם קרב והתקף חרדה [מן הראוי לטפל בבעיות הרגשיות האלה שלה] היא בורחת מהמשרד ובדרך לא דרך מגיעה לכפר, לזוג "נובו-רישים" , ככל הנראה, והופכת לסוכנת הבית שלהם. שם היא לומדת על החיים האמיתיים של אשה: ניקוי, בישול, אפייה, לקחת את הזמן וכמובן מתאהבת ב"גנן" [מה היינו עושים בלי די.ה. לורנס, מה?], בסוף הסיפור היא בוחרת בגנן ובאהבה על פני משכורת של שש ספרות במשרד עורכי דין מפואר בסיטי של לונדון.

  *

דני הראל רצה חיים נורמליים, אמנם בגיל 27 הוא עדיין בתול, ואמנם אנחנו פוגשים אותו בלילה שבו ניסה להתאבד. הרומן מספר לנו "חתיכת חיים" , וכך אנחנו פוגשים את הוריו, את אחותו, את החבר של אחותו, את המאהבת שלו, מיכל, את הבעל שלה, את הילד שלה ואת האבא של הילד שלה. בסוף הרומן, דני ואמו נותרים בחיים, לא להאמין, אה?

מבט גברי על "ספרות נשים מיועד לנשים"

בסקירה של וואלה על הסופרת סופי קינסלה, הם כתבו שהיא כותבת "צ'יק. ליט" כלומר ספרות נשים קלה.  קוראת מחשבות בבלוג שלה בישראבלוג מסבירה ביתר הרחבה את "הז'אנר" החדש:

"

"יוצאת מהכלים" הוא ספר קטן במידותיו, המודפס על נייר זול במיוחד, מהז'אנר שהיה קרוי פעם "רומן למשרתות". היום, גבירותיי ורבותיי, קוראים לז'אנר הזה "צ'יק ליט". ביותר מדי מילים: ספרים שנכתבו בידי נשים, על נשים ועבור נשים. במעט מילים: ספרות רווקות. למה? כקונטרה ל"מאם ליט" – ספרות אימהות.

……………………………………………..

ז'אנר הצ'יק ליט, שבו הרווקות החדשות מעלות תהייה: אימצנו את הפמיניזם, עשינו כל מה שאמרו לנו, אז למה אנחנו לא מאושרות? למשל, "השטן לובשת פראדה".  "

העיקרון האסתטי המרכזי של הסיפור הזה הוא "אירוניה" מתוך רצון לחתור תחת המודל הבסיסי של "רומן למשרתות". שימו לב ל"אנטי" – עו"ד בכירה הופכת ל- סוכנת בית [משרתת], מאדם שהזמין אוכל/אכל במסעדות הופכת למאכילה [או כמה צמתים סימבוליים יש בשינוי הזה, אמא'לללהההההההה], אהובה הגנן [אקדמאי, שלא תטעו לרגע  ] ולא איזה "איל הון, אפנה, בנקאות, רופא " שונא עורכי דין מעדיף נשים כמו אמו, היא מסתדרת היטב עם החמות לעתיד, האהבה לא מבטיחה "עושר".

המחברת המובלעת של הספר חותמת אתנו הקוראים [אני גבר, אז אולי החוזה שונה] חוזה מאחורי הגב של המספרת הגיבורה. ככה אנחנו "קצת לועגים" לה. כדי לחדד את האופי החתרני, שמה המחברת-המובלעת בפי העיתונים בסיפור את כל "הברכות" של הפמיניסטיות על ה"בוגדת", ובכך לכאורה מעקרת אותן מהמשמעות שלהן.

אז מה סמנתה רוצה- היא רוצה בעל, היא רוצה סקס שיקח יותר משש דקות [הגנן אומר לה: שש דקות זה לבשל ביצה לא לסקס – חה, חה, חה], היא רוצה לחזור לטבע ולסדר "הטבעי" של הדברים. אבל כיוון שקינסלה חותמת אתנו חוזה אירוני, המודל הקלאסי של רומן למשרתות לכאורה אמור להתפרק. וזה הכישלון של הספר כ"חתרני".

זה עוד רומן רומנטי שגרתי, אמנם כתוב בחוש הומור, באירוניה אבל המסרים שלו שמרניים להפליא. גם הדמויות מעוצבות כדי לשמש כאביזרים בעלילה ולא כדמויות בפני עצמן. המספרת-הגיבורה כל כך עסוקה ב"להרגיש" ולתאר את הסביבה שכמעט איננו יודעים עליה דבר מבחינה חיצונית [כן, שיער עכבר, וואוווווווו] והגרוע מכל – אין בכלל מכשולים העומדים בפני סמנתה סוויטינג, הגבר שלה אולי שונא עורכי דין, אבל מרוב שהוא אוהב אותה הוא סולח לה על הכל, זה גבר זה?

  פואטיקה חדשה?

רוגל אלפר שואף להרבה יותר מחתרנות תחת ז'אנר קיים. הספר הזה רוצה להעמיד פואטיקה חדשה, תפיסה חדשה של כמה תבניות ותפיסות של "מעשה הסיפור". למשל, התפיסה הליניארית, הריאליסטית של העלילה, שבירת הפער בין מספר כל-יודע למספר בגוף ראשון, ערבוב מוחלט בין המחבר המובלע לבין המספר, ופניות אינסופיות ומתחכמות לקוראים.

משימה גדולה וכבדה, שמבוססת על כך שהקורא יודע על מה הוא מדבר. הקורא התמים, הלא-מיומן בקריאה לדעתי יתבלבל מחד ומאידך ידלק על ה"מגניבוּת" של הספר, אבל לדעתי די מהר לא יבין מה רוצים ממנו, כי קורא בלתי מיומן יחפש ספרות תואמת חייו או הפרשנות שלו את המציאות.

אז מה יש לנו בספר. ביזור או דה-קוסטרוקציה של "הסיבתיות" והשארת קצוות רבים פתוחים, כמו הסיפור מתאר רק מה שמתחשק למספר/ים לספר לנו, ואם לא מוצא חן בעינינו בעיה שלנו. המחבר-המובלע לא חותם הסכמים עם הקורא, הוא הכין לעצמו איזו דמות קורא "אידיאלית", כפי שכתבה "נוריתה"

"רוגל אלפר עשה תרגיל ספרותי. ואולם התרגיל לא צלח לו. מצטערת. הוא כתב ספר שלם בתצורת זפזופ טלוויזיוני אובססיבי של אדם הסובל קשות מנדודי שינה ומזפזפ באישון לילה במהירות בין כל שלל ערוצי הטלוזיה הקיימים"

השינויים בעלילה פתאומיים וחלקם אבסורדיים לגמרי. יש קטעים ממש מצחיקים, למשל ריטה שנטרפת על ידי הדגים הטורפים בבריכה של החבר שלה. הגילוי המדהים שהבן של מיכל לוי הוא חולדה, לא פחות [ זה הומאז' למקק/ג'וק של קפקא?]. העלילה מתקדמת על פי ההגיון הפוסטמודרניסטי של הכותב, שבבסיסו מונחת ההנחה שפוסטמורניזם הוא בסה"כ עריכה.

הכישלון של אלפר הוא בכך שהרומן שלו מנציח מחד את כל הרעות החולות של הפוסטמודרניזם ומאידך הוא אינו מצליח לשבש באופן משמעותי "נוהלי" כתיבה מקובלים של האפוס או הפרוזה הארוכה [רומן]. עם זאת, זה ספר מצחיק עד דמעות. יש בו חריפות רבה, הוא מצליח להציג את החברה הישראלית והסטריאוטיפים שלה היטב.

סיכום

מה מומלץ ומה לא מומלץ?

שניהם מומלצים, אם כי הספר של קינסלה לדעתי לא ממש ישעשע גברים.


להרחבת הקריאה –

1. אלינור בשן, 9.11.2007, כמו הרגעים היותר טובים בסקס, וואלה – מדור אופנה –

http://fashion.walla.co.il/?w=/2128/1192347

2. מה הסיפור? קוראת מחשבות , אורגזמה, אורגזמה , אימיילים, 21.8.2007

3. נוריתה, אוי מתוקים שלנו – רוגל אלפר – ספרות

http://shaveh.co.il/story.php?title=-z-27021

4. פרק ראשון מהספר "אוי מתוקים שלנו" – שתהנו גם

http://www.text.org.il/index.php?book=0801041

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.