מתתיהו שוהם

בְּרָכָה / מתתיהו שהם

שְׂדוֹתַי בָּשְׁלוּ, דְּגָנִי הִזְהִיב וּמַגָּלִי שָׁחוּז,

כַּרְמִי הֵנֵץ, גַפְנִי פִּתְּחָה, וּבְכָל שָׂרִיג אָחוּז

פַּעֲמוֹן זָהָב, פַּעֲמוֹן זָהָב, אֶשְׁכֹּל אֵשׁ חַכְלִילִי,

וּבַגַּן מְרַפְּדִים פְּרָחִים, פִּרְחֵי זִיו אֶת שְׁבִילִי.

יָבוֹא קָצִיר, קָצִיר לוֹהֵט, וּבַשָׂדוֹת אָחֹג:

הֲיִי לִי בְרוּכָה, אַדְמַת יָהּ, מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק;

יָבוֹא בָּצִיר, בָּצִיר מָתוֹק, אֶל הַגַּן אֵרֵדָה:

שִׁירַת אָסְפִּי תִּצְהַל, תִּשְׁלַח לַמֶּרְחַקִּים הֵדָהּ.

וּבַדְּמִי בִּקְצֵה הַגֹּרֶן עִם לֵיל כְּחֹל הַקֶּסֶם,

בֵּין אֲלֻמּוֹת אֶשְׁכַּב אִישַׁן עַל יְצוּעַ בֶּשֶׂם;

סַהַר יָהֵל, רוּחַ יִלְחַשׁ בֵּין עֲלֵי אַלּוֹנִים,

וּבַחֲלוֹמִי גְדוּדֵי זָהָב עַל פְּנֵי שְׂדוֹתַי חוֹנִים.

אני רוצה מייד לציין ששוהם חי בתקופת השיא של יצירת ביאליק, 1890-1904, לערך. הוא נפטר כמה שנים לאחר מות בילאיק, כי בשיר הזה, לטעמי לפחות , בולטת הפואטיקה הביאליקאית בכיוון אחר לגמרי, מלא שמחה, מלא תקווה. אני קורא את השיר ונזכר בשירו של ביאליק "הקיץ גווע" או בשירו האחר, האלילי כמעט "ציפורת", ואולי אפילו בסיפור "הטבעי" ביותר "מאחורי הגדר", סיפור חשקני בעל ביקורת ארסית על המוסרנות היהודית-המינית. אולי הושפע משירי הטבע האפיים של טשרניחוסקי.

השיר בנוי במיטב הפרוזודיה בת זמנו – בית בן 4 טורים, שלושה חריזה זוגית של צמדי שורות עוקבים: אאגג, משקל היאמבוס, בכל טור חמישה "יאמבים" הופכים את השיר לקליל, כמעט "ריקודי" וכולו שיר אהבה של החקלאי לתוצרתו.

בהערה למטה, הציטוט שהבאת כתוב שברזל רואה בהיעלמותו של שוהם משדה השירה העברית בת זמננו [ המאה העשרים, לצורך העניין] או היעלמותו מרפובליקת השירה [ ניסוחי דן מירון ] בגלל : 

"בפירוט הן  את חייהם והן את יצירתם של שלושה משוררים חשובים שנראה היה שנשכחו שכן כלל יצירתם הלכה בניגוד מוחלט למקובל בשירה ובספרות העברית ,ובראש ובראשונה לשפה ה"רזה " המקובלת בשנים האחרונות , וזאת מאחר ששירתם כל תמציתה היא החזון הנבואי של כותבםובמרכזה עומדת הדאגה לאומה ולא ליחיד. משוררים אלה לא ראו ביצירתם אמנות לשם אמנות כי עם בעלת יעוד חינוכי אמיתי כפי שהיו דברי הנביאים בשעתם."

אין לי ענין להתפלמס עם ברזל. קצת מוזר לי ששירה כמו של אלתרמן, גולדברג ואחרים התקבלה עם שפה לא רזה, אידיאולוגיה חינוכית וציונית. נראה לי שברזל מסתיר טיעון אחר בסיבה הרביעית של "האומה ולא היחיד", שהוא טיעון פוליטי מובהק, שבלט בהדרה של אצ"ג מהשיח הפואטי עד שלהי המאה ה- 20.

האמת, לפחות בהשוואה של שיר חקלאות זה של שוהם לשיר של אצ"ג ההבדלים בין השניים צועקים לשמיים. ההבדל בין כשרון ענק לבין משורר טוב, שסופח לו מעריצים או ממשיך לחיות בחוגי הספרות העסוקים בדיונים היסטוריים או צורניים שונים.


מקור – פרויקט בן יהודה

ביוגרפיה – ויקיואנד

תקציר ספר של הלל ברזל – אקספסיוניזם נבואי:

"

ברזל סוקר בכרך השישי "אקספרסיוניזם נבואי "  בפירוט הן  את חייהם והן את יצירתם של שלושה משוררים חשובים שנראה היה שנשכחו שכן כלל יצירתם הלכה בניגוד מוחלט למקובל בשירה ובספרות העברית ,ובראש ובראשונה לשפה ה"רזה " המקובלת בשנים האחרונות , וזאת מאחר ששירתם כל תמציתה היא החזון הנבואי של כותבם ובמרכזה עומדת הדאגה לאומה ולא ליחיד. משוררים אלה לא ראו ביצירתם אמנות לשם אמנות כי עם בעלת יעוד חינוכי אמיתי כפי שהיו דברי הנביאים בשעתם. ואם זאת בשנים האחרונות יש תחייה של התעניינות בהם .
אורי צבי גרינברג הוא עדיין משורר ידוע מאוד כיום בעיקר לאחר שכמעט הושלמה הסדרה של כל כרכי כתביו בעריכת דן מירון , מפעלו הפיוטי שנחשב לאחד המרכזיים של השירה העברית מצטיין בדבקות בעקרונות נבואיים במסגרת מסורת פואטית מאוחדת שביטאה את חזונו של המשורר שהיה לו השפעה עצומה על מחנה הימין בציונות .
יצחק למדן לעומת זאת הוא משורר שכוח עם כי שיריו בנושאי העקידה (תימה מרכזית בשירה העברית ) יצירתו הגדולה "מסדה " שמרכזה עמד חזון ההתמסרות לאידיאלים הציוניים הייתה פעם ידועה לכל ( בכל אופן הוצאת "עמדה" מתכננת להוציא בקרוב כרך של כתביו ).

 וכך הוא המצב  גם  עם מתתיהו שוהם שמחזותיו התנכיים הם אולי החשובים ביותר שהתחברו בז'אנר זה בשפה העברית ויש שרואים בו את המחזאי העברי החשוב ביותר לפני אף חנוך לוין ( שאפשר לראות בו את ניגודו המושלם ) וניסים אלוני. כך למשל במחזה "אלוהי ברזל לא תעשה לך"הוא צפה את השואה והניגוד בין אברהם והגויים הגזעניים. לאחרונה הוצג המחזה החשוב ביותר שלו "צור וירושלים "  על המאבק בין הנביא אליהו ועובדת האלילים איזבל על במותנו.
אלו יוצרים ששוב אינם נקראים וידועים כבעבר ועם זאת ברזל רואה בהם דמויות החשובות ביותר של ספרותנו . מה המיוחד להם ? שהם עסקו ב"אקספרסיוניזם נבואי " דהיינו במבע פיוטי הכתוב בסגנון הגבוה , הנשגב והנלהב של חזון נביאי ישראל וכותבי המקרא . יצירות שבמרכזן לא עומד דווקא היחיד התלוש והמיוסר אלא גורלם של האומה בארץ ובגולה ואף של המין האנושי כולו .זהו הסגנון שהוא הניגוד המוחלט ביותר האפשרי ליצירות הספרות המקובלות כיום ששמות במרכז את היחיד המיוסר על בעיותיו ותסכוליו במרכז ולעזאזל כל דבר אחר. אלה הם משוררים שהיו שונים מאוד זה מזה בחייהם ואף יריבים זה לזה כמו במקרה של למדן וגרינברג אבל קרובים מאוד במצעם התרבותי הלאומי והפואטי . הם דנו בטרגיות של חיי האומה ועם זאת יצרו בשורה וחזון של עתיד טוב יותר שיצוץ לבסוף מבין ההריסות
 ."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.