משה בסוק

קֶטַע שֶׁל חֲלוֹם / משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

אוּלַמִּים. תַּק עַל תַּק חֲדָרִים. כּוּכִים.

רֵיקָנִיּוּת פּוֹהֶקֶת אַט מִתְמַתְּחָה.

מְצִיצִים מִן הַפִּנּוֹת פְּחָדִים מִשְׁתָּאִים:

מַה תְּשׁוֹטֵט כָּאן הַזָּר, מַה תְּשׁוֹטֵט כָּאן לְבַדְּךָ?

גֵּא אֶצְעַד בּוֹדֵד לִי וְרָחוֹק-רָחוֹק, שָׁמַי,

וּבְנַפְשִׁי – לִכְבֹּשׁ אֶת הַדְּמָמָה וּלְהַכְנִיעָהּ,

עֲלוֹת עַל גַּבָּהּ, לְדַרְבְּנָהּ כּסוּס-מִלְחָמָה

וְלִדְהֹר דַּהֲרַת שִׁגָּעוֹן לְאֶרֶץ לֹא יְדַעְתִּיהָ.

תרפ"ו

"מן המוטיבים המשותפים לכל משוררי שנות השלושים בפולין נדון כאן בשניים , שנודעת להם חשיבות מיוחדת להבנת אקלימו של העשור : המוטיב האורבני ומועקת העתיד . נופי הכרך הם מסגרת הקיום הטבעית של משוררי שנות השלושים . החלל העירוני אינו רק רקע , אלא הוא בבחינת מהות המכתיבה את הקיום . מסימניה המובהקים של ההוויה העירונית — הרגישות המיוחדת לאקוסטיקה : העיר היא חלל מלא רעש של אוטובוסים וטראמים ( חשמליות , ( קריאות של מוכרי עיתונים , צעקות של מפגינים ושל מפזרי הפגנות , צלילים של מקלטי רדיו וגרמופונים . הקולות הרמים המנסרים בחלל הזה הם הביטוי לכוחות האנטגוניסטיים המשסעים את העיר . [1]

מועקת העתיד היא מועקה של הפרט ושל הכלל כאחד . דטרמיניזם היסטורי וגזרה על היחיד שולטים בכול . שירתם של ברגר , ורבנר ולוסטרניק מבטאת מידה של פטליזם והרגשה של מבוי סתום . הם רואים את חייהם כקו שהותווה מראש , שאין להטותו לפי בחירה ; הגורל גזר עליהם להיות נתונים ללחצם של כוחות הרסניים , שאין ליחיד שליטה בהם [2]"

בחרתי להביא שני קטעים  מספרו הארוך של וינפלחד על שירה עברית בפולין בין שתי מלחמות העולם. בסוק אינו זוכה להערכה תיאורטית בפני עצמו, אלא מצורף לעוד כמה משוררים, שמבחינת וינפלד מייצגים את רוח התקופה, ואינם ייחודיים עד כדי כתיבת טקסט אודותם, בנפרד מאחרים.

אני רוצה גם להדגיש שאשת המשורר היתה מורתי בתיכון לספרות, שהתנאתה ללא בושה במוצאה האצילי [ נכדתו של קדוש סילמן] ובהיותה  נשואה למשה בסוק וכמובן גאווה עצומה בבנה המשורר.

השיר עצמו מענין ולו בגלל התמונה הסטריאוטיפית פחדים, היכן הם והרצון להשתלט עליהם בכל כוח. אז בהחלט בשיר הזה התיאור הדרמטי של "הפחד" עובר מיתון קיצוני, בוודאי בבית הראשון. החריזה המוזרה, אך המודרניסטית אבגב, מפגישה : מתמתחה – לבדך [ חרוז אופייני לדובר עברית לא ילידתי, שאינו מבחין בין ח'"ת ל- כף סופית לא דגושה. החרוז הכרחי לגמרי כי הוא בונה את תמונת "הכאוס" ואת הזר המשוטט בו, מה שמעורר כמובן את סוגיית זרות/ניכור הדובר לפחדיו [ קטע מחלום, שלו.. אני מניח]. הניכור הזה הוא שמצליח לגבור ולו במעט על התיאור הדי משמים, די "פרוזאי" של העולם הזה.

הבית השני, עובר אל הדובר, הגא, הבודד שרוצה להכניע את הדממה כמו היא סוס מלחמה, וקדימה. בחיי זה נשמע כמו תיאור של טיפול פסיכולוגי של חסידי הגישה הקוגניטיבית, או מעין "פארודיה" על סבא פרויד [ איפה הליבידו, איפה הסקס שבחלום]. גם כאן החרוז – להכניעה – ידעתיה – ממצה את מהותו של בית זה, המאבק להשתלט על התהום השחורה של הפחדים, הריקנית לגמרי [ ריקה מתוכן ] ול"מנף" אותה למשהו אחר.

אבל כאן, אתלה באילן ששמו ויינפלד[שני הציטוטים] ואטען, שהשיר משיק היטב לתימה השניה המרכזית בשירת התקופה – פולין בין שתי מלחמות עולם – הפחד הקיומי, תחושה של מבוי סתום, הלא מודע מלא בפחדים אין מוצא להם, הרעיון הילדותי של להפוך לסוס מלחמה את הדממה, מזכיר אולי את גיחוכם הטרגי של הפרשים הפולנים בנסיונם למנוע את הפלישה הנאצית.


מקור – פרוייקט בן יהודה

ביוגרפיה – ויקיואנד ; 

[1]עורך/כים: דוד וינפלד,  השירה העברית בפולין : בין שתי מלחמות העולם, ירושלים[ תשנ"ז – 1997], מוסד ביאליק , עמ 69

[2] שם שם , עמ' 72

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.