אִם אֶשְׁכָּחֵךְ / מנחם מנדל דוליצקי
[מי שעוקב אחריי יודע שכבר הקדשתי פוסט אחד למשורר זה[1]]
צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי,
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הֹמִיָּה;
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי
עַד תֶּאְטַר בֹּר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.
תִּדְבַּק עַד מוֹתִי לְחִכִּי לְשׁוֹנִי,
אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, בַּת צִיּוֹן הַנְּשַׁמָּה;
יִיבַש לְבָבִי מֵחֳלִי, מֵעֹנִי,
אִם תִּיבַשׁ עַל עָנְיֵךְ דִּמְעָתִי הַחַמָּה.
יֵהָרֵס בֵּית חָמְרִי, תְּהִי נַפְשִׁי לִכְלִימָּה,
אִם יָסוּר מֵעֵינִי מַרְאֵה הֲרִיסוּתֵךְ;
יְהִי גְרוֹנִי כַמָּק, אֲכוּל עָשׁ וְרִמָּה,
אִם קוֹלִי לֹא אֶשּׂא לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ.
לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ צִיּוֹן, לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ תַּמָּתִי,
אַתְּ, כָּל עוֹד אֶחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי,
וְעֵת כִּי אָמוּתָה, בָּךְ תָּמִיד, יָפָתִי,
תִּהְיֶינָה שִׂפְתוֹתַי דֹּבְבוֹת בְּקִבְרִי.
שיר געגועים, נאמנות והקרבה שלמדתי כילד, וכירושלמי , שרנו אותו ללא הרף. מה שנקרא גרסא דינקותא. השיר קיטשי, מלא במליצות ובהגזמות רטוריות שמטרן להדמיע את השָׁר ולבנות מצב רגשי-תודעתי חזק. רק לדעתי, בעוד שירי ציון של יהודה הלוי, שמהם מושפע דוליצקי, ללא ספק, בתבנית הרטורית והפרוזודית הנוקשה שלהן מצליחים להחריג את שירי ריה"ל מהקיטש הסנטימנטלי. שיר זה חסר כל מודעות עצמית, מרחק ממושא הכתיבה והערצת "המלים היפות". לכן הוא קיטש מולחן שנעים לאוזן ונתקע בראש. 🙂
[1]שלא יצא הניר חלק, מנחם מנדל דוליצקי, דצמ' 2015 – http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=33456&blogcode=14473021
מקור – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד
תרבות קריאה 