ברור לכל אחד שזה אחד משירי ההלל שנכתבו לאחר מלחמת ששת הימים. נקודת המבט היא נעלים שהשאירו חיילים מצריים כשהם ברחו מצה"ל בזמן כיבוש סיני. עבור מייטוס זה כנראה סימן לגבורה יהודית, למעבר מהציונות האחדהעמית לציונות הכוחנית, הפעילה שאח"כ התגלגלה לדמותה של ארץ ישראל השלמה, מפעל ההתנחלוית ומה לא.
כדי לסבר את האוזן נתייחס אך ורק לשורות הפותחות את השיר:
לא מחנה חולדות בצהב חולות –
הם מנעלים, נטשום רגלים
נבהלות.
למי שטרם זיהה את מקור התבנית הזו:
ח"נ ביאליק – מתי מדבר
לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,
לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –
עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,
בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.[1]
לא נעים להראות את כוח העכבר ליד כוח האריה, את המשורר הנזקק לפואמה הגדולה, ההיסטוריוסופית, כדי לכתוב שיר לעג, די עלוב, שמטרתו כפולה – גם תשובה לביאליק ול-מתי המדבר שכתב עליהם, הנה קמו לתחייה [ די עלובה אגב, לדעתי] ולעג לחיילים המצריים. כבר נאמר במשלי –
'בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּֽשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּֽךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ, (משלי כ"ד יז-יח )
השיר של טייטוס כתוב באווירה "חלומית"-משהו, כמו גם היסוד הפנטסטי של הפואמה הביאליקאית חודר אל שירו, כדי לתאר את הפחד של החיילים, את קבלת הפנים שזכו לה מאחיהם, ובעיקר "מנעליהם" הנראים כצבא חולדות.
ובחזרה לטענתי של מעבר מאחד העם לציונות הכוחנית שהחלה מתפתחת במדינת ישראל, ציונות הימין – ביאליק בשיר זה, בין היתר הביא לשלמות את מכלול כתביו האידאיים של אשר גינצבורג, הוא אחד העם, לכן סניטה בשיר המרכזי הזה כמוהו כסניטה בציונות "הרוחנית" או המדינית.
מקור – צילום השיר מעיתון מעריב – 20.10.67
ביוגרפיה – ויקי
[1] מתי מדבר פרוייקט בן יהודהאחד העם – ויקי
תרבות קריאה 