*
(על-פי המרלינג)
יֵשׁ רְגָעִים : רַחֲבֵי שָׂדֶה
פִּתְאֹם אִלְּמִים יִשְׂתָּרֵעוּ,
וּכְמוֹ תַּחַת נֵטֶל כָּבֵד
עֵץ וּסְבָךְ לֹא יִתְנוֹעֵעוּ.
הָעֲיָנוֹת נֶאֱלָמוֹת,
לֹא יִתְלַחֲשׁוּ הַדְּשָׁאִים
אַךְ לֹא גִלּוּ עוֹד אֶת סוֹדָם
הָעֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים.
וּבִדְמָמָה וּבַחֲרָדָה
נֵלֵךְ לִקְרַאת מַעֲשֵׂי נִסִּים ; –
סַעַר, סַעַר יָבוֹא מַהֵר
אוֹ הַלְּבָבוֹת יֻכּוּ רְסִיסִים.
–
מתוך "מולדת", תשרי תרע"ד
לא יודע מי זה המרליג, מודה ומתוודה. חיפשתי בגוגל עברית ואנגלית, חיפשתי מחרוזת של המרלינג+גנסין. נאדה. ולמרות זאת קראתי את השיר הנפלא הזה, שיר מוכה חרדה ופחד אינסופי.
השיר התפרסם ב- 1913 , אוקטובר 1913, 7 חודשים לאחר מותו, במרץ 1913. האם שיר זה מנבא את מותו המתקרב של המשורר, את תחושתו הפנימית שסופו הגיע, או אולי יש כאן מבט עתידני אל מלחמת העולם הראשונה, שנה אחרי מותו של גנסין.
השיר אינו מטיל ספק לרגע ביחס לעולם השותק, האלם, הנגוע בחרדה עמוקה. שלושה בתים, שלושתם בסימן על "העצרות" [ כמעט מזכיר ארנב כשרודפים אותו, ונעצר באחת ]. חרדת המוות הזו באה לידי ביטוי כמובן בחריזה האקספרסיבית הזו – אבגב: ישתרעו-לא יתנועעו ; הדשאים – הנשאים; מעשי הנסים- יכו רסיסים. בהחלט תמצית מרוכזת לגמרי של חרדת המוות הזו.
לטעמי – שיר מופלא.
לאחר בירור עם חברי הטוב עמיש – קיבלתי ממנו תשובה זו : המרלינג הוא משורר אוסטרי .
לכן חיטטתי בגוגל והנה – ביוגרפיה קצרה של המרלינג,
מקור השיר – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – פורסמה ב- שאלות של תרבות
תרבות קריאה 