עוֹד נַעַר אֱלֹהִים…
עוֹד נַעַר, אֱלֹהִים, הָיִיתָ וְצָעִיר וַחֲסַר-נִסְיוֹנוֹת,
וּבַחוֹל עוֹד אָז שִׁעֲשַׁעְתָּ וּבְעַפְרוֹת הָאֲדָמָה,
וְצַעֲצֻעַ לְךָ עָשִׂיתָ: בֶּן-אָדָם עִם נְשָׁמָה
וְעִם גִּידִים וְעִם עֲצָמוֹת וּבְמַסְמְרוֹת וּבְדָרְבוֹנוֹת.
וְעִם חֲלוּלִים וְעִם נְקָבִים. – אַךְ הַאֲמֶן-לִי, הַיּוֹצֵר!
צַעֲצֻעַ רָע בָּרֹת, צַעֲצֻעַ מְלֵא-סַכָּנָה
עָשִׂיתָ מֵרֹב חִפָּזוֹן וּמְבֹהָל וּבְלִי כַוָּנָה.
הַיְשַׂחֵק בְּשַׂכִּין יֶלֶד? אִם בְּחֶרְמֵשׁ נַעַר קוֹצֵר?
וּבְיִחוּד זוּ הַנְּשָׁמָה, שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַף עֲפָרְךָ,
אֶת-זוּ לֹא תָבִין כְּלָל! כִּי אֵיךְ-זֶה כְּבַיָּכוֹל
יָכֹלְתָּ לִיצוּר כָּזֶה לְצַוּוֹת לוֹ לֹא אָכוֹל –
וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ כִּי לֹא יִשְׁמַע זֶה לִדְבָרְךָ?
כִּי אָכַל מִן הַדַּעַת, אָכַל מַטְעַמִּים גְּנוּבִים,
וְלֹא חָשׁ כְּלָל לִפְקֻדָּתְךָ וְלֹא חָשׁ לְפַחְדְּךָ פִּתְאֹם,
כִּי יִתְאַו גַּם לַחַיִּים, זֶה רַעַמְסֵס שֶׁלְךָ וּפִיתוֹם –
עַד גַּם מִתּוֹךְ הָעֵדֶן גֵּרַשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁנֵי כְרוּבִים.
(שְׁנֵי שׁוֹטְרִים הֵם!) הוֹי אֵלִי, לְמוֹתָר זֶה וּלְחִנָּם!
דַּע לָךְ: כָּל-הַטּוֹעֵם מִן הַדַּעַת, זֶה לְעוֹלָם
כְּבָר יִמְאַס בְּכָל-הַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם וַהֲמוֹנָם וְקוֹלָם,
וְגַּם לוּ יִשָּׁאֵר בָּעֵדֶן – לוֹ יִהְיֶה רַק גֵּיהִנָּם.
השיר החתרני, ההומוריסטי, אך בעל עומק תרבותי רב עושה חשבון עם אלוהים, חשבון נוקב. השירה העברית בת המאה העשרים באה לא פעם בחשבון עם אלוהים, בוודאי זה שהכירו המשוררים בני המאה ה- 19 בשלהי תקופת הגטאות והעיירות והמעבר לערים הגדולות, להשכלה, לחילון וחלקם אף נשבו בשבי הציונות.
כשקוראים את השיר הזה, ומבינים שאלוהים עצמו היה רק נער בעת בריאת האדם, חסר את עומקו של החכם, השקן בעל הניסיון, אי אפשר שלא לצחקק קצת, ואז סדרת השגיאות , התמיהות שמעלה פרישמן נראית קצת "מיותרת" [ אירוניה בסיסית – הפער בין הגלוי לסמוי. הסמוי הוא אינטרטקסטואליות מלאה משלל מקורות בהם אלוהים הוא רב עוצמה ורב כוח, ולא איזה נער "שובב"].
שיר כתוב במיטב הפרוזודיה, משחקי חריזה רבים, חריזה מודרנית, צלילית, גברית, נשית ואלוזיות ללא סוף. רק המבנה המושלם והנוקשה מעמיד את המתח הרב בתוך השיר עצמו.
מקור – פרויקט בן יהודה
ביוגרפיה – ויקיואנד ; ראובן בריינין, דוד פרישמן [ פרויקט בן יהודה]
תרבות קריאה 