גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד
עוֹד עַל-קִירוֹת לְבָבֵךְ מִתְרַפְּקִים וּתְלוּיִם גִּבְעוֹלִים
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵּי אֶשְׁתַּקֵּד –
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! רְאִי: בֵּין עֲרוּגוֹת הַגָּן וְאִילָנָיו
אָבִיב חָדָשׁ מְרַקֵּד.
וּכְבָר עוֹבֵר הַמַּעְדֵּר, הִנָּעֵץ וְעַפֵּר בֶּעָפָר,
וַעֲרוּגָה, עֲרוּגָה תֵעָדֵר;
לֹא יַעֲבֹר הָאָבִיב – וּפְרָחִים חֲדָשִׁים יְשַׂגְשְׂגוּ,
אַף-יְטַפְּסוּ בִּסְרִיגֵי הַגָּדֵר.
וּמֵאִילָן לְאִילָן כְּבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַּנָּן
וּמְקַצֶּצֶת בִּנְטִיעוֹת;
חֶמְדַּת נַפְשִׁי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר
וְתִחְיֶינָה הַבְּרִיאוֹת.
הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ רֵיחַ שַׁרְבִיטִים חֲדָשִׁים וִירֹקִים
בָּא עִם רֵיחַ הַנָּטָף?
כָּכָה יִשְׂגֶּה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי
בְּכָל-רִבֲבוֹת שְׁבָטָיו.
לִפְנוֹת עֶרֶב – וּבָאָה הַיַּלְדָּה הַתַּמָּה, הַיָּפָה,
בַּת הַגַּנָּן, לְלַקֵּט
אֶת-כָּל-מַפַּל מַזְּמֵרָה – וְהָיוּ בַלַּיְלָה לִבְעֵרָה
כֹּל גִּבְעוֹלֵי אֶשְׁתַּקֵּד.
קראתי כל מיני הסברים, פרשנויות וקריאות של השיר הזה. שיר מאוד לא פשוט, המדבר על חזרת האביב, דא עקא, אביב אצל ביאליק מייצג יצריות, מיניות, התחדשות. כדאי לשים לב להיות השיר פנייה אל נמענת, אהובה, שנדרשת לעשות ביעור חמץ ולשרוף את גבעולי אשתקד שבלבה לצורך שושני ההווה.
בהחלט שיר שמרפרר גם לפסח, גם למנהגי פסח וגם לפרשנויות "מודרניות" של ביעור חמץ כביעור הרע בנשמתנו. מיותר לציין שמשורר רב עוצמה כביאליק כבר משתמש בשיר לצורך קשרים אינטרטקסטואליים תרבותיים רבים, כקיצוץ בנטיעות [ חטא אדה"ר לאחר אכילת פרי עץ הדעת וגילוי המיניות שבו], התיאור שלא יאומן באירוטיקה סמבולית של שרביטים נוטפי נטף [זרעו של הבחור?] ובעלי ריחו ייחודי [ כן כן, למה לא הבולבול של החרמן?]
בהחלט שיר אירוטי אולי על גבול הפורנוגרפי, בטח לזמנו של ביאליק.
המקור – פרוייקט בן יהודה
ביוגרפיה – ביאליק, כן נשאר עם ויקי; לקסיכון הספרות העברית החדשה
תרבות קריאה 