בשבילה גיבורים עפים – אמיר גוטפרוינד

100 עמודים לקראת סופו, ויתרתי עליו

האמת, מאז שדיווחתי לציבור הרחב והחושב את עצמו בעיני עצמו שאני קורא ספר זה, זכיתי לקיתונות צוננין, כמו אני מבזבז את זמני לריק על ספר לא ראוי.  אני יודע להתמודד על לחץ "ציבורי" מהסוג הזה, ופעמים רבות, הלחץ הזה הוא סיבה מעולה בשבילי להמשיך ולקרוא ספר עד סיומו, ואולי בטעות או שלא, גם להינות ממנו.

אבל, הרומן הזה של גוטפרוינד, ככל שהתקדמתי בקריאתו נואשתי ממנו.

בשלב הראשון, החלטנו זוגתי ואני וחברתנו [ממנה הגיע הספר] שזה ספר המיועד לבני חמישים פחות או יותר. הבלוק החיפני הזכיר לנו את הבלוק הירושלמי או הבת ימי של שלהי שנות החמישים. נאנחנו בנוסטלגיה מתיאור ה"חצר" בה שיחקנו כדורגל, בה קיימנו את חיינו החברתיים. נאנחנו מנוסטלגיה עת הדמויות הציוריות השונות תוארו. וויי, גם אצלנו היו אנשים כאלה, שדיברו כך.

אבל, ככל שהזמן ההיסטורי מתקדם האכזבה שלי גברה והלכה.

די מצחיק לקרוא את כל הפרשות הגדולות של שחיתות, פשע מובאות דרך דמות יורם, שהפך, כדמות, לארכיטיפ האליגורי של התמוטטות הנאיביות הישראלית, השתלטות השוק החופשי ותאוות הבצע. הבעיה היא, שיורם לא זוכה לשום עיצוב משמעותי וממשי, כדמות.

אז יופי, היתה לו אמא שברחה, הגיעה אליו אמא חורגת שכנראה שכבה אתו, אבא שלו עצבני ועוד ועוד מידע שלכאורה, ורק לכאורה, מסביר את הפיכתו של יורם לצד האפל של אריק ברושי היפה.

אה, אריק, זהו גם שמי. מבחינתי התרגשות, כי לא פעמים רבות "אריק" הוא שם של דמות ספרותית. אבל האריק הזה, חוץ מהעובדה שהוא יפה תואר, משכיב נשים סדרתי, כל אחת מוזמנת למיטתו ולא חשוב אפילו איך היא נראית, אף הוא לא מעוצב בשום דרך שתצליח לעורר הזדהות או התנגדות – אריק היפה. למה דווקא אריק, אני חשבתי על אריק היפה כארץ ישראל היפה [אלא מה] המבולבלת ומחפשת את דרכה, שכוחה ביצריות שלה ובמיניות שלה [פרשנות מאוחרת לנרטיב הבעייתי של עלייה שניה ושלישית ביחס לגבר היהודי <אוטו וינינגר>], ואריק [אריק שרון דוגמה לישראליות הכוחנית והיצרית ] עקר כמו פרד חרמן ומתהולל.

בעיקר, בשלב מתקדם הבנתי שאני קורא את "תקציר ההיסטוריה הישראלית, על פי העיתונות הישראלית משנות החמישים ועד היום".  כאן נגמרה הסבלנות שלי. התחושה העמוקה, שאין לגוטפרוינד מה להציע לי, לא מבחינה רגשית, או אינטלקטואלית צפה על פני השטח, וכבר לא יכולתי יותר לקרוא בספר.

מבחינה אסתטית, אין ברומן הזה חידוש גדול. לכתוב בגוף ראשון 600+ עמודים נעשה כבר בעבר, לטעמי בצורה טובה ויעילה יותר. עיצוב דמות מספר  שדרכה מועצמות הדמויות האחרות, כלומר,  מעין סטרוקטורה של "מראָה",  שפרי העריץ בשנות התשעים [מי שקרא את הדש האחורי של רומנים רבים שפרי כתב עליהםהוא לא הפסיק להשתמש ב – "ההשתקפות בתוך השתקפות"] לא מתממשת באמת בספר הזה. אדם מדבר על עצמו במשך 600 עמודים, והקורא בסוף הרומן לא יודע עליו יותר ממה שידע עליו בתחילת הרומן.

אפילו דגם הצבר, שנחבט ופורק עד דק בספרות העברית של שנות השבעים ואילך לא מתרחש כאן, אפ ואריק ברושי הוא ה-צבר בה"א הידיעה. חזון  העצמות היבשות של אביו ניצול השואה. איזו בדיחה עצובה.


כמה הפניות כרגיל לטקסטים הרשת על הרומן הזה:

אריק גלסנר – רשימות –  http://www.notes.co.il/arik/48898.asp

רועי הרצוג – הארץ – בשבילה גיבורים עפים – רעות שכזאת –

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1032191.html

איה – אוניברסיטת בן גוריון – פורום – http://forum.bgu.co.il/lofiversion/index.php?t202620.html

דפנה שחורי – טיםאאוט – http://p-friedmann.livejournal.com/326184.html

קורעת ספרים – קפה דהמרקר –  http://cafe.themarker.com/view.php?t=729040

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.