תת ההכרה נפרשת כמניפה – יונה וולך

ספרו הקטנצ'יק של צביקה איינהורן, ביום שלמוסא נגמר הקלונקס הזכיר לי את ספר שיריה של וולך ששמו הוא הכותרת של הפוסט הזה.

הספר הדקיק וקטן הפורמט מכיל במאה ארבעים וארבעת עמודיו כעשרים וחמישה סיפורים וקטעי פרוזה. החלק השני בעיקרו מורכב מקטעי פרוזה ולא מסיפורים או מיניאטורות שמחייבים איזה דגם מינימאלי של עלילה, דמות. בעיקר אלה, לדעתי, קטעי יומן או דמויי יומן שהוצאו לאור.

חלקו הראשון של הספר הוא סוג של שיטוט במטרופולין הישראלי תל אביב. המספר בגוף ראשון , בכל הסיפורים, למעט אחד [שהוא הארוך ביותר בספר] משנה את זהותו, את נטיתו המינית, מעמדו הכלכלי ואת הרכב הסמים/התרופות שהוא צורך. לכאורה יש כאן מעין "סיור אותנטי" בתל אביב, פוגשים דמויות מיוחדות ומסיירים באותה הזדמנות בתודעתו המורכבת והמשתנה של המספר בגוף ראשון.

צריך לזכור את שם הספר אשר מתייחס ישירות לאחת התרופות הפסיכיאטריות החזקות כנגד התקפי חרדה, ואשר יוצרת תלות והתמכרות.

לא התלהבתי בלשון המעטה. חלק מהסיפורים נשמע ונקרא כסוג של נסיונות בכתיבה אוונגרדית ו/או מורדת ו/או מתיימרת להיות אחרת.   אחד הסיפורים המתיימרים ביותר בקובץ נקרא פיטורים [ עמ' 63- 75 ]. הסיפור מתאר את המספר העובד במאפייה ועוקב אחרי ההתאהבות של המספר בעובד נוסף, בפיתוי של העובד, הידיעה שהבוס נמשך אליו [אל המספר], אונס אכזר ואלים מאוד של המספר על ידי הבוס בחולות תל ברוך ורציחתו על ידי הבוס. הכתיבה עצמה מענינת, בעיקר רצף האירועים והתפתחותם, אם כי די ברור ש"יקרה משהו עם הבוס". דא עקא שסיפור קצר זה בעיקר בגלל המימד הפורנוגרפי שבו לא מצליח להתעלות אל מעבר למין, לעירום ולאלימות שבתוכו ולא מעניק איזו ראיה רחבה יותר מקצה אפו של המספר עצמו. גם התחבולה של "מות מספר" מיצתה את עצמה [בספר הזה יש בה שימוש בסיפור נוסף] עד דק, ואם הסיפור לא מצליח ליצר איזו אמירת עומק כלשהי, הוא נשאר בגדר פורנוגרפיה ותו לא.

הסיפור היחיד שהצליח לעניין אותי היה הסיפור , סטודיו, [ עמ' 76 – 104 ] בו הדמות הראשית אינה מספר בגוף ראשון, אלא יש מספר כל-יודע על פי הדגם הכמעט קלאסי של דמות זו. הבעיות בסיפור הזה, למרות מורכבותו היחסית קשורות לבחירת השמות: חנוך ואינגה [לא פחות], הקריצה הבלתי נסבלת לחומרים של חנוך לוין, השטחת התסביך היהודי-גרמני לרמה של סרט סקס גרמני מחורבן [ פתיחת הסיפור המטופשת, השלישיה המלקקת את התחת בתורות- גרוע עד מחורבן במיוחד] והסיום הנלעג הסוגר את הכל בסגנון קונטרא-אמריקאי וקונטרא הפִּרווּר של הבורגנות הישראלית. עם זאת, לטעמי, זה הסיפור היחיד בו הסופר הצליח להגיד משהו מעבר לבעיות הפיפי-קקי והזקפה וזהותו המינית.

למרות הביקורת שלי, נראה לי שאיינהורן יכול לכתוב טקסטים טובים יותר. האם הבעיה שלו היא עורך רציני, שילמד אותו לכתוב? לי נראה שכן.

הערה להוצאת סיטרא-אחרא: אם אתם משתמשים בדש האחורי כדי לפרסם מידע אנא טרחו שיופיע באותיות קריאות, ואם זה סתם "בשביל היופי" והחדשנות והפלצנות, תעשו טובה, תשימו ציור ואל תפרסמו טקסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.