שלוש/ה במכה אחת

שלוש במכה אחת
 אז אני לא מוצלח כאותו שובב אגדי שהרג שבעה זבובים במכה אחת, והתברר במהלך הסיפור שהוא "טריקסטר" רציני, שלבסוף זוכה בבת המלך, אלא מה?! אני מתכוון לשלוש פנטסיות ששאלתי מהספריה בבת אחת [התנהגות חריגה מבחינתי. ברב המקרים אני שואל רק אחת, ושאר הספרים יהיו ספרות "רצינית", ספרות ישראלית-חדשה, וספר שירה].
לקחתי שלוש, כי ממש התחשק לי לרחף קצת בעולמות לא מאיימים באמת, להתנתק מהמציאות הבלתי אפשרית והאכזרית בתוכה אנחנו חיים. אציג אותם על פי סדר הקריאה.
הראשון שבחרתי הוא קוסם היונים של מייגן לינדהולם, אופוס,2005. תרגום – אהוד מימון. סיפור סביר וקצת מופרך על קוסם שהוא בעצם אחד מ"ניצולי ויטנאם" שחייו נהרסו עד שהגיע לסיאטל, שם מצאה אותו קאסי והעבירה אותו את סדנת המודעות. עד עכשיו הכל פחות או יותר ממשיך במסורת גיימן ב"לעולם לא לעולם". הרגיל מוכנס בעל כורחו לתוך עולם הכשף.
דא עקא שהרכיבים המרגשים של הסיפור מותכים לעוד סיפור על מלחמת טוב-ברע, מציאת הרע בתוכך [כל כך אמריקאי, שטחי ובנאלי], המנטורית שהיא הנאהבת האמיתית, לילית האכזרית והמפגש של האוהבים כסיום "הכרחי" לקיומה של קאסי.   פנטסיה אורבנית, שבה חסרי הבית הם הקוסמים, המגינים על העיר מפני הרע והרוע, לא פחות. אז בהחלט ספר קריא, אבל ילדותי ומטופש. 
השני, הסוס ונערו, של ק"ס לאויס מסדרת ספרי נרניה, הוצ' מרגנית 2005, תרגום גדעון טורי. זו ספרות מיועדת ילדים ממש. היא מתמקדת בשלהי גיל הילדות, בטרם הילד עובר לנער, כלומר גופו משתנה לגמרי. אני מתייחס לספרות הזו כספרות "מעבר" בה עדיין מתקיים היסוד הילדי החזק ובמקביל מתעורר היסוד המגדרי-הזכרי, והגוף משתנה. העלילה כמו בסיפורי אגדה ומעשייה רבים מתמקדת באיום על ממלכת החופש והחירות, נרניה ועל ילד וסוס אשר מצילים אותה. הילד עצמו, שסטה, שאח"כ מתברר שהוא אחיו התאום של הנסיך קורין [טוויסט על "בן המלך והעני" או על קומדיות התאומים השייקספיריות ] נדחף אל חירותו, ומתברר שחייו הם תוצר של מאבקי כוח בין כוחות שגיבים ממנו.סיפור מתקתק, תמים עד דמעות כמעט, מזכיר לי את ילדותי הטרום טלוויזיונית. בהחלט ממתק טעים לילדים קטנים ולמבוגרים המעונינים לטעום שוב ממתקי ילדותם. 
האחרון הוא ספרו של שמעון אדף, הלב הקבור, הוצ' אחוזת בית 2006.  כבר דנתי בבלוג שלי בסיפור פנטסיה ישראלי המבוסס על המקורות היהודיים השונים. הפנטסיה ב"למלך אין בית" של חגי דגן היתה בעלת אופי פוליטי חזק מאוד, ואילו הפנטסיה שיוצר אדף איננה פוליטית. אין ביכולתה להיות פוליטית כי היא מבוססת גיבורים-ילדים, שוב כמו גיבור נרניה, שסטה, אלה הם ילד וילדה במעבר מילדות לנערות , אותו מקום בו לרגשות הטהורים, לאמונה התמימה והלוהטת יש תפקיד מרכזי. יש בספר של אדף כמה הומאז'ים לכמה כותבי פנטסיה, כמו טולקין [הסכין של אמרפל העולה בעשן, הסכין שנתקעת לפרודו בכתף ועולה בעשן], והסיפור של מלחמת טוב- רע קוסמית, אינסופית וניצחית. האמת די צחקתי מ"תער אור" [אברם אבינו, לא פחות], שהזכיר לי קצת מנגות יפניות, ודי התלהבתי מהמימוש של כמו מגזרות נייר סביב דמותה של המכשפה [בנות גשרית? בכל מקרה גם זה סוג של הומאז' ל'חולית של פרנק הרברט]. הסיפור המקראי עצמו שהוא בסיס לפנטסיה, השילוב על עיירת פיתוח [?], שמות המשפחה המרוקניים, טוניסיים המוצמדים לשמות ישראליים קיבוצניקיים, סלט פוסטמודרניסטי רציני. האם זו הקריצה למבוגרים?יש בספר נימה של כותב בוסר, משהו בהתלהבות, או בעודף ה"פתאומיות" כמו עריכת סרט.
אבל יישר כוח! הגיע הזמן שאֶמיר מור-טל וטליה שאביה פוטר יצילו את העולם, והם מהעיירה מבוא-ים [קצת מזכיר את קינג שגיבוריו אינם מהמטרופולין אלא מערי הפלך -טולקין], ולא איזה פיטר, סנדי או שם אמריקאי אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.