שום גמד לא יעזור לי לסיים את הספר


 כוכב ספרותי חדש בתחום הפרוזה העברית הצעירה והמודרנית.  שרה שילה,  שספרה "שום גמדים לא יבואו" הפך לרב מכר ענק. היא אף זכתה לראיון מקיף עם מירון רפפורט ב'הארץ' של ראש השנה. אבל לפני שאסביר מדוע נתקעתי בחלק השלישי של הרומאן מבלי יכולת להמשיך, אשמח להראות את ההתקבלות המופלאה שלו, את הסופרלטיבים שנאמרו עליו, ואו אז אביע את דעתי הצנועה עליו.
 הספר התקבל בהתרגשות עצומה וחלקים רבים ממנו התפרסמו ברשת: YNET מפרסם קטע מהספר: "איציק ואנשים, זה משהו שלא הולך טוב ביחד. אני, תן לי עולם רק עם אנשים, בלי כלום חוץ מזה, רק אנשים בעולם, אני לוקח". קטע מתוך "שום גמדים לא יבואו", המגולל את קורותיהם של תושבים בעיירת ספר מרוחקת הוצאת עם עובד מפרסמת את פתיחת הרומאן באתר שלה: סימונה דדון אמי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית–עבודה–שוק–בית–עבודה–בית–קופת–חולים–בית–עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.  נדמה לי שאחד הדברים שעזרו לספר להתפרסם היה פרסום חלקים ממנו ברשת, אולי גם דמות הסופרת ייחודית וגם הספר עצמו, על העלילה, הדמויות אבל ובעיקר הלשון. ההתקבלות של הספר מפתיעה בעוצמת הסופרלטיבים שנשפכו סביב רומאן ראשון, שיש בו פגמים רבים, כנראה בגלל השפה, כך לי זה נראה:
כך כותב דרור בורשטיין על הספר בפתיח מאמרו:קראו וירחב לבבכם מאת דרור בורשטיין"שום גמדים לא יבואו", הרומן הראשון של שרה שילה, הוא יצירת ספרות גדולה, יצירת מופת של הספרות הישראלית, למרות ואולי בגלל שעד לפרק האחרון אין בו אפילו משפט אחד שכתוב בעברית תקנית, ושהפרק החותם אותו הוא טקסט שנקרא כפרודיה על הנוסח הלשוני של הספרות הישראלית. דרור בורשטיין על רומן-ביכורים שהשבחים על כריכתו מאופקים מדי. בהמשך הרשימה הוא טוען ש:  והנה, בדיוק מול דמות זו של ניצולת השואה, המקפידה על טהרת הלשון, עומדת דמותה של אתי דדון, שהמונולוג שלה חותם את הספר. משהו מדהים קורה בפרק הרביעי: אחרי שלושה פרקים הכתובים כולם ב"ניב" העברית החצי-מדובר וחצי-מומצא שהרומן הזה מייצר, מתחיל הפרק הרביעי במתקפה הפוכה לגמרי על העברית התקנית: מתקפה "מלמעלה". כלומר, בעוד ששלושת הפרקים הראשונים הם חתירה "דיבורית" מתחת לתקן הלשוני, הפרק האחרון הוא חתירה "ספרותית", מוגבהת ומסוגננת בצורה מופרזת במתכוון. הדוברת היא תלמידת תיכון, אבל המחברת שמה בפיה טקסט שנראה כפרודיה מעודנת על מרכז הנוסח של הספרות הישראלית (במיוחד עלו על דעתי סגנונותיהם של עמוס עוז ודוד גרוסמן). וכך הוא מסכם את הרשימה שלו: 
חוויית הקריאה בספר הזה דומה קצת להסתגרות בסרט קולנוע. למשך כמה שעות אתה מקבל על עצמך את חוקי המקום הזה, את חשכתו, מוצא את עצמך חושב בעברית של הדמויות, הופך בעצמך, מתוקף היותך קורא, לבן משפחה, מקבל על עצמך את האחריות, הופך שותף לסוד ולשקר, כאיזה דוד שהזדמן לבית ושמע משהו שאסור היה לו לשמוע. וכפי שאומר איציק (עמ' 128): "שאתה נכנס לסרט אתה כבר לא בתוך העולם. גן-עדן זה, בחיי גן-עדן". במהלך הרשימה הוא מתיחס גם לנושא המשפחה המהותי לרומאן, לתבנית התקבולתית בין הוירטואלי[רגשות, דימוי עצמי, פנטזיה] למציאות-ממש, אבל ובעיקר גדולת הרומאן היא "חושב בעברית". 
 נרי ליבנה, מ'הארץ' המתיחסת לרומאן הזה מבטאת את חשיבות  הספר מההיבט של השפה, אבל גם המקום הגיאוגרפי: זה ספר שראוי לתואר "חשוב". הוא חשוב משום שהוא מתרחש בעיירת פיתוח ויש בו ניסיון אמיץ ומוצלח לדעתי להיכנס לתוך תודעתם ועולמם החוויתי של גיבורים שונים מאלו שהורגלנו בהם – אנשים קשי יום, מעין עלובי החיים שלנו, הסגורים ללא מוצא בהוויה שמצוקות הקיום מכתיבות אותה והופכות אותה למין אכזבה מתמדת. ותוספת לא פחות חשובה:אף על פי כן, תוך תיאור מערכות היחסים המורכבות של סימונה עם בני משפחתה וחברותיה לעבודה ומנקודות מבט שונות, מתגלים אצל הגיבורים כוחות נפש מרשימים. למרבית השמחה נעדרים מהספר מונולוגים מהוואגינה או מהשחלות ומהבחינה הזאת הוא גם מדגים את ההבדל בין דיכאון קיומי בתור לוקסוס של מי שיכולים להרשות לעצמם טיפול פסיכולוגי וסדנאות לשכלול עצמי, לבין מצוקת ההתקיימות ופחד החידלון האמיתיים שהם נחלתם של המעמדות הנמוכים יותר.
אצל לבנה יש גם התייחסות אל הסופרת, שאלות, הצגת הביוגרפיה שלה, כלומר ניסיון לראייה מכלולית של הסופרת והספר גם יחד, ולהציג את מורכבות היצירה שלה. 
מאמר ארוך של רוביק רוזנטל חושף את רובדי הלשון הייחודיים של הרומאן הזה.
אתר הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון אף הוא מציג מעין רשימה על הרומאן מאת איה, בה הסופרלטיבים חוגגים [טוב זו לא רשימה מקצועית ונזהרת]: מה שגאוני, בין היתר, בספר הזה, הוא ההתמודדות שלו עם אחת הסוגיות היותר בעייתיות שקיימות בספרות – ספרים רבים נוטים להתעלם מן המשלב הלשוני של הגיבורים שלהם, ולמעשה, בכך הם הופכים את התיאור כולו לבלתי אמין. ב"שום גמדים", אין ולו גם משפט אחד בעברית תקנית, וזה הופך את הספר למבריק בוירטואוזיות הלשונית המוגבלת שלו, וגורם לדמויות המתוארות שם לרקום עור וגידים, ולהישמע בדיוק כפי שהיית מצפה שאנשים ממעמד סוציו-אקונומי כשלהם יישמעו. 
המשפט האחרון, "כפי שהיית מצפה.." הוא בדיוק הבעיה של הרומאן הזה לדעתי. הרומאן מנציח באלימות שפה מסויימת מאוד, ובעייתית מאוד.
בקדמה, הכיוון של הפרשנות חברתי-פוליטי מובהק מאוד. כך כותב מיכאל חירורג: הספר מעמת את היחד של האתוס הישראלי מול הייחודיות שחווים תושבי העיירה הצפונית. נפילת הקטיושה מחדדת את התנפצות המשפחה המזרחית, שנדרסה תחת מכבש הישראליות. האם רוחות-רפאים מן העבר יאפשרו ל"מפלצת היחד" לבלוע את הייחודיות הרכה של בני המשפחה, גיבורי הספר? האם ענקים מדומים ינהלו את חייהם הרגשיים וחלומותיהם? האם גמדים יבקרו בלילה לחלק מתנות? האם מישהו מבין עד כמה יש מקום לניסוח מחודש של עשרת הדברות, כפי שניתנו מחדש במעמד וואדי-כְזֵיב לדודי ולאיציק דדון? אחד המקומות של פלישת הפחד, מעין שיא של חוסר-האונים, מרומז בספר דרך חילופי תפקידים בין ערבי ליהודי, במציאות של דלות ושחיקה.
קובי דדון מפקיד את חסכונותיו בידי ג'מיל, בן הכפר השכן. אולם לפתע, בלי הכנה מוקדמת, משתבש יצר-החיים. אמון עיוור מתחלף בפאניקה מוחלטת. המיעוט בכפר הערבי הופך ל"רוב", עם עליית "האיום הביטחוני", וקובי, החזק כביכול, הופך לחלש ונזקק. הפחד והפאניקה שאופפים אותו בתחילה מתחלפים בחולשה עצומה, ברצון למצוא מקלט דווקא במשפחה הערבית: "הם מדברים ערבית, אני לא רוצה להבין כלום. לא קופץ לתפוס את המילים שאני יודע. לא מחפש לאיפה הלכה השקית עם הכסף. לא רוצה לראות אותה. מה אני רוצהרק שייקחו אותי, שייתנו לי לאכול, שישכיבו אותי לישון, שידברו מה לעשות אתי, שידברו רק בשפה שלהם. שישימו אותי במיטה, שיקימו אותי בבוקר, שישלחו אותי לעבודה, שייקחו לי את המשכורת וישמרו לי עליה. שיביאו לי אישה להתחתן אתה, שיגידו לי כל רגע מה אני צריך לעשות." (עמ' 195)
החיים סוערים ותובעניים, עד שקובי דדון, בהפוך על הפוך, כאן ועכשיו, מאתר מקום בטוח רק אצל ג'מיל, האחר הזר, שבאמצעותו הוא קשוב לחולשותיו ולשאיפותיו הבלתי-ממומשות.
אתר נוסף, לכאורה סימבולי, דרכו חושפת שילה את הכוחות הפועלים בעיירה המזרחית, הוא ביקורו של הרב כהנא. הגישה בעלת האופי החברתי-חתרני בולטת ברשומה של שלומית ליר.  הדברים המרכזיים של ליר מופיעים בפסקת הסיום: שילה הופכת את השוליים למרכז לא רק על ידי מיקום העלילה בעיירת פיתוח בצפון הארץ – מקום בו התושבים סובלים מפוסט טראומה בעקבות נפילות קטיושות וחדירות מחבלים – אלא גם על ידי השימוש בסיפור בתוך סיפור, כנרטיב המתאר דיכוי ויציאה מדיכוי. הסיפור הפנימי הוא וורסיה נוספת של סיפורה של המשפחה: בוורסיה זו מומחש מוטיב גזילת הזהות, הדיכוי וההכפפה המגולמים על ידי מכשפה המדברת בקול "מתוק-מתוק, סוכר ממש, דבש" וגוזלת מאם המשפחה את המוטיבים המזהים אותה בתמורה ליכולת גדלה והולכת לעבודה (235). הסוף הטוב שמציע הסיפור אותו מספרת אתי לתאומי המשפחה במטרה לחשוף בפניהם את האמת מגיע דווקא ברגע של אובדן הזהות השלם – כאשר המכשפה מקבלת את ליבה של האישה ומשתכנעת ולהחזיר לה את מה שלקחה בעורמה. 
ליד ההרעיונות, הפרשנויות והפיענוחים של הטקסט של שילה מופיעה הרשימה של דן לחמן, שלא מתיימר להיות "חוקר/אינטלקטואל" אלא קורא משכיל, זה הסיכום של הרשימה שלו: בשנות השמונים פרסם יהושע קנז את ספרו המצוין "התגנבות יחידים" שהפך להיות ספר פולחן. כמעט כל צעיר לפני גיוס קיבל אותו מתנה. למיטב זכרוני, קנז השתמש בשפה גבוהה ולא ניסה למצוא את השפה הייחודית "העדתית" לאפיון חיילים שונים בסיפור. כשחזרו הצעירים לקנות ספר אחר של קנז היה קשה למכור להם את "בדרך לחתולים" שנושאו הזקנה ונוולותה. דווקא שם הצליח קנז ליצור שפה ייחודית לזקנה גיבורת הסיפור. אפשר היה לזהות בדיוק רב את מוצאה העדתי הרומנית. שפה מדויקת אישית ובכל זאת ספרותית. צעירים רבים יוכלו להתחבר לספר "שום גמדים לא יבואו" הם יאהבו את השפה. שפת יומיום מאוד מוגדרת וכתובה נפלא. כמו כלי נגינה מכוון על ידי מכוון עם שמיעה אבסולוטית, חד ומדויק. אין שום צליל מזויף. איזו אוזן יש לאישה הזאת, אפילו לא פעם אחת היא מתבלבלת כשהיא מבלבלת בין המינים, כמו בשפה המדוברת. מטבעות הלשון של הרחוב, כולן בפנים במקום המדויק. לספר "שום גמדים" צפויים חיי רב מכר ובצדק. הוא ייהפך לאחד מאותם ספרים שגם צעירים הקוראים פחות קנז יגיעו לקרוא בו. אני מקווה רק שקוראים, צעירים בעיקר, לא יקראו בספר כזה הרשאה להשתמש כך בשפה ויבינו שזה צילום מדויק של שפת החיים אך השימוש בה בספרות הוא חד פעמי ומוטב להם ללמוד שפה טובה יותר. ואתם כולכם, מה נדבקתם בכיסאות, אף גמדים לא יבואו לנקות לנו עכשיו. אני חושב שלחמן מצביע ברור אל "האבא הרוחני" של מגמות הכתיבה ששילה מייצגת, קנז. 
עכשיו תורי לדבר.  אינני חולק על השימוש בלשון כחריג וכיוצא דופן, על איכות הלשון למרות היותה נמוכה, "דבורה" ולא "עשירה". הקשיים שלי עם הרומאן נמצאים בבחירה של דמות המספר: ארבעה-חמישה מספרים בגוף ראשון, כל אחד אמור להציג תודעה אחרת, שונה ומורכבת [קדמו לשילה בשפה העברית, יהושע, קנז ברומנים מורכבים הרבה יותר ולא ברומאן ראשון], לטעמי היא לא מצליחה לאפיין באופן בולט את ההבדלים בין ארבע הדמויות שאני קראתי, ואז לצערי, הרומאן נשמע כמו מונולוג אחד ארוך ומייגע. מייגע, זו המילה שהתגנבה אט אט לראשי. הבעיות הן אותן בעיות לכל ארבע הדמויות. השפה המגבילה כנראה לא אפשרה פיתוח מעמיק יותר של איציק הנכה -כי אם אוצר המלים שלו הוא 500 מלים בכמה מילים הוא יכול לחשוב? – אבל הוא קרא תנ"ך, חלק מהמילון התנ"כי נמצא אצלו. הוידוי, המונולוג הפותח של האשה שהשתגעה, אולי.. נוסחה שמישה לעייפה. לא ראיתי הצגה חריגה, שונה, מענינת במיוחד של הדמות. לא פלא שדמות "ריקנית" כזו מעודדת כמויות אדירות כאלה של קריאות על פי צרכי הפרשן, הקורא. שוב השפה היא מכשול רציני, כשלא יודעים לדבר באמת ו/או כאשר הסופר "נצמד" לאותנטיות מסמנת ומייצגת, מסרב לקבל את האירוניה ככלי מנחה.כך, באמצע הסיפור של קובי דדון צנח הספר מידיי. לא עוד. משעמם, לא משכנע. אפילו תיאור האוננות שלו מצחיק במיוחד. לפחות אני לא ממש ראיתי איזה פיתוח מורכב של "שינה ביחד" עם אמו, משחקי אבא-אמא.
הרבה חוטים שלא מגיעים לשום מקום. בוואלה-תרבות מסכם את חווית הקריאה שלו יובל אביבי, כך: זה אינו הספר הראשון שנוקט בטכניקה לשונית זו, אך נדמה שלראשונה מדובר על ספר שמצליח להיות ניסוח אמיתי ומעניין של קולם של המדוכאים והמקופחים. עם זאת, למרות השבחים, גם בנוגע לספר זה נראה שהטענות הישנות, שלפיהן הסיבה להצלחה טמונה בכך שהם פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, קולעות. מעבר לעובדה שהשפה נמוכה מדי, עד כדי פגיעה באמינות, אותו מסר חשוב ניתן היה להעברה בשפה נכונה ועשירה, והשימוש בשפה רזה הוא מדרון חלקלק ומסוכן. אני רוצה לסכם: למרות שלא הצלחתי לסיים אותו, עדיין יש לראות בעבודה הלשונית של הספר עבודה רצינית וראויה. עם זאת, נראה לי שהסופרת ניסתה לבלוע יותר מכפי כוחה, ולמרות זאת יש לה הכישרון, ואני ממתין בקוצר רוח לספר הבא שלה. שרה שילה-
מראיין מירון רפפורט – http://news.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=766003&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0 YNET

קטע מהספר http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3183713,00.html 
עם עובד- פתיחה – http://www.am-oved.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=16192&BSP=15462 דרור בורשטיין – הארץ – http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=662545&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0 
נרי ליבנה – הארץ –  http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=663501 רוביק רוזנטל – הזירה הלשונית – http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/054/793.html 
אוניברסיטת בן-גוריון, איה, – http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=59386 קדמה – מיכאל חירורג – http://www.kedma.co.il/index.php?id=995&t=pages 
שלומית ליר – רשימות – http://www.notes.co.il/lir/18064.asp 
יובל אביבי – וואלה-תרבות – http://e.walla.co.il/?w=/203/839918 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.