זהבים, יונתן יבין

אריאל מויאל ומלחמתו ב…
 בחיפושיי אחרי טקסטים שעסקו בספר הנוער הזה הגעתי למאמר ביקורת של רונית רוקאס על הספר. המאמר תוקף את הספר הן מבחינת מבנה העלילה ה"לא מציאותי" שלו, הן מבחינת הויתור על עיסוק בנושאים " האמיתיים": 

"הרהורים נוגים העלה בי ספרו של יבין, שיכול היה להשתמש במוסד החינוכי הקיצוני שברא, עם מתבגרים מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, שמתמודדים עם עצמם, עם בני המין השני ועם המבוגרים שלצדם, כדי ליצור מיקרוקוסמוס שיפענח ויבהיר את הסבך הפנימי והחיצוני שבו הם חיים. במקום זה הוא בחר, כמו שקורה יותר מדי פעמים בספרות הנוער העברית, לקבל השראה בעיקר מהטלוויזיה ומהקולנוע ההוליוודי, ויצר תמונת עולם לא מקורית וחסרת כל תובנות של ממש. "

 כמו כן רוקאס מתלוננת על סטריאוטיפיזציה של דמויות המורים, התלמידים, ובעצם לטעמה זה טקסט מיותר ואם לא מיותר אז התשובה/ההשערה שלה היא:

 "קשה לדעת בשביל מה נזקק המחבר (ולמה לא נמנע ממנו הדבר בזמן העריכה) לתיאור פרטני ובנאלי, שיעור אחרי שיעור, מורה אחרי מורה, בלי כל תובנה מעניינת, בלי כל אמירה שחורגת מן הקלישאה. אפשר להעלות השערה אחת: אולי המחבר השתוקק לשטוח את משנתו החינוכית ולהציע אותה למינהל החינוך, לשרה ולמורים, החליט לוותר על הבמה העיתונאית שלו והעדיף על פניה תבנית של רומן לבני הנעורים. לשם כך מתוארים כמה מורים שהם מפלצות מושלמות לצד כמה מורים מעולים, שמצליחים להוכיח כי בעזרת יצירתיות בלתי רגילה – כמו ללמד אנגלית בעזרת שיר של בריטני ספירס – אפשר לגרום גם לנחשלים שבין התלמידים להתעניין בשיעור. עובדה, "לראשונה זה שנים", הרגיש אריאל, "מישהו הצליח ללמד אותו משהו, בבית ספר כלשהו". 

הרומאן עצמו מספר על אריאל מויאל שמגיע ל"זהבים" המפלט האחרון לפני כלא נחמיה לבני נוער לאחר שעבר והתגלגל במשך 4 שנים בין פנימיות שונות [ששם המדריכים הרביצו, לא דברו עם הנערים, ניסו לעשות דברים.. כך הוא מספר לזאב בשיחה אינטימית] משפחות מאמצות בלתי נסבלות, כשכולו מלא כעס ועברה על כך שהפרידו אותו בכוח מאימו הנרקומנית שכלל לא יכלה לטפל בו. יתרה מכך, בפנימיה עצמה עברו הקשור לצריכת הסמים של אמו חוזר במלוא העוצמה, וחציו השני של הסיפור מתמודד עם עבר זה והשפעותיו על ההווה של אריאל.
התגובות למאמר של רוקאס הצחיקו אותי מאוד, כמו אותה תגובת אם על כך שהבת שלה "סוף סוף קראה ספר". לפעמים אני נבוך מהטיעון הזה להיות ספר ראוי, כי גם ספרי זבל נקראים בהתלהבות רבה, ואף אחד לא מכתיר אותם כספרות ראויה.
לאחר שאני סיימתי את הספר ידעתי שהוא מוצא חן בעיניי. לא שאלתי את עצמי את השאלות שרוקאס שאלה, אבל שמתי לב לכמה דברים:
*לשפה הזורמת בשטף, המכירה את הדיבור של הנוער, כולל "סלנג" יחסית עדכני.
*לעלילה המותחת מאוד
*לסירוב להיות ספר בעל מסר אוניברסלי
*לסירוב בכלל להילקח ברצינות יתר
*זהו ספר הרפתקאות, לא ספר של "גילוי עצמי".
אלה לא ספרי הפנימיה של פוצ'ו שניסה לסרטט את הישראלי בן ימיו, ימינו. הישראלים אצל יבין הם בהחלט מזרחים, כמה רוסים. סיפוריהם האישיים קשים מאוד, ושתי דמויות מייצגות את ה"טיפוס" אריאל ואהובתו. אין קשר בין הישראלי המיתי והמגוחך משהו של פוצ'ו לבין אריאל מויאל מ'זהבים'.
חוקר ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורי החבורות הישראליות וספרות הנוער האמורה, לפחות עפ"י רוקאס, לכונן סוג של התענינות מעבר לעצמו, יוכל למתוח קווים מקבילים בין השתנות החברה הישראלית ושיקופה בספרות הזו. אינני חושב שזו ספרות מופת, אבל בהחלט מענין, קריא, כן קורץ לעתיד של סדרת טלוויזיה או סרט, אז מה, כתוב בעברית עכשווית ולא בשפה מדמיינת-מציאות לשונית. מומלץ

כמו יום ארוך בבית ספר – רונית רוקאס, 'הארץ' / אוגוסט 2006http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=747965&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.