הר ברובק –


הר ברוקבק – חלל פתוח מול חלל סגור

. כמו רבים ואחרים הלכנו זוגתי ואני לצפות בסרט המדובר. סרט שאיננו הרפתקאות, פנטזיה, אנימציה ממוחשבת או ביטוי לחרדה קיומית אמריקאית בעיקר. כמו-כן גם לא סרט מוסרני, לכאורה, אם כי מבט מהיר במדורי התרבות השונים מציע הסברים מוסריים ומוסרניים רבים.הסוף הבנאלי של הסרט,  הפתרון העלילתי שנוסח כבר לפני אלפי שנים, ממקם את הסרט בהקשרי המלודרמה הבסיסית כשהיא דנה בקשר בעייתי בין שניים, שמאיים על החברה בעצם קיומו. הסיום הוא, שג'ק מת בתאונה טפשית לגמרי, וכאשר אניס מגיע לבית הוריו כדי לנסות לקבל את אפרו, הוא שומע שג'ק טוויסט כבר החל לארגן לו זוגיות עם גבר חדש. נוח לאניס דל-מאר, נוח להוריו נוח לזוגתו. אורי קליין בכתבה שלו ב'הארץ' על הסרט אומר :  אבל הקשר ביניהם מתחדש ונמשך לאורך כמעט שני העשורים שבהם מתרחשת עלילת הסרט. במרכז העלילה נמצאת מלודרמה רומנטית כמעט קיטשית; אבל דווקא העובדה הזאת מבליטה מה הסרט מנסה לעשות, ואולי אף יותר מכך – מה הוא לא מנסה להיות. "הר ברוקבק" אינו סרט על אהבה הומוסקסואלית. ובניגוד לקביעה שהושמעה כבר בכמה מאמרים שנכתבו על הסרט בארצות הברית (כנראה על ידי כותבים שנבהלו מהנושא שלו וביקשו לטשטש אותו), זה גם לא "סתם סיפור של אהבה גדולה", שבו אין חשיבות של ממש לזהותם המינית של שני האוהבים. דרך סיפורם של אניס וג'ק הסרט עוסק ברומנטיקה האמריקאית הגדולה מכולן – הרומנטיקה של הגבריות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרבות האמריקאית, אם ביצירתו של וולט ויטמן ואם ברוב הז'אנרים הקולנועיים. אני מסכים עם קליין, המרכז של הסרט הוא האפוס על גבול המיתוס של אותה אהבה בין שני גברים הנמצאים יחד תקופה ארוכה ללא בת זוג. הרבה סיפורים רצים על הקשר המיני הנרקם בין גברים בודדים הנמצאים יחד. מעטים מעיזים לטפל בו בהקשרים לא אלימים – דרמות בתי סוהר, למשל.  מאידך אינני מסכים ש"הקיטש" מצליח לבטא את הרומנטיקה של הגבריות. קיטש הוא קיטש. ולו היינו מחליפים גבר באשה, יתכן והיינו מקבלים אותה תוצאה. ר"ל, הטוויסט הוא ג'ק טוויסט כמובן. שבמהלך הסרט מתברר שאיננו סתם בוקר בודד הצמא לקשר, אלא הומוסקסואל. אמנם האשמה שזורק כלפיו אניס "אתה הפכת אותי לכזה" קצת מצחיקה בעידן הנאורות שלנו, אבל אילולא ג'ק כנראה אניס היה ממשיך  בחייו חסרי הסיפוק. באחד מהאתרים המספקים מידע זריז וארוז היטב על סרטים מופיע ההערכה הזו על הסרט: הגורל משליך כל אחד מהגברים לכיוונים שונים, אך גם כשחולפות השנים מנסים אניס וג´ק לאחוז בקשר הסודי ביניהם ולשמר את מה שהיה בקיץ ההוא בהר ברוקבק. הם עומדים בפני דילמות הנוגעות לנאמנות, התחייבות, ואמון הדדי כשהדבר היציב היחיד בחייהם הוא כוחו הגדול ביותר של הטבע – האהבה. כאן נמצא הניסוח הבוטה ביותר לטעמי בפענוח הטקסט כקיטש. כסיפור שמטרתו להציג את הכוח הגדול ביותר של הטבע – אהבה. אני לא יודע אם לטבע יש כוח "גדול ביותר", ואם כן  האם הוא אהבה דווקא, אבל טענה זו היא  טענת הקיטש האמיתית, שקליין מנסה לברוח ממנה. הסרט אינו סרט פשוט, כיוון שהבניה שלו איננה פשוטה, על אף הסיפור הפשוט שהוא רוצה לספר. לטבע ולנופיו יש מקום חשוב מאוד בסרט. הטבע הפראי והאלים,שכופה על בני אדם להיצמד זה לזה. סיפורים אישיים שברגע מסויים יוצרים התקשרות בלתי הגיונית. דעות קדומות, פחד מחשיפת "האמת", מימוש התשוקות או הרצונות העמוקים ביותר. אבל כפי שטוען יקיר אלקריב, מה הגליק הגדול בסרט הזה?  אנג לי הוא במאי יסודי מאוד, מה שלא תמיד עובד לטובתו (זוכרים את ההסברים הטכניים המתישים שכמעט הרסו את "הענק"?). ואכן, "הר ברוקבק" מצולם, מבוים ומשוחק להפליא, ואפילו פס הקול שלו יפהפה. הבעיה מתחילה קצת אחרי שהסרט עובר את מחציתו, כשהסיפור הבסיסי מאבד את התנופה ונדרשים מהלכים עלילתיים חדשים שיביאו אותו לחוף מבטחים. במקומם אנחנו מקבלים סדרה אמוציונלית מאוד, ולא באמת מעניינת, של מפגשים: אשתו של אניס מגלה לו את מה שידעה כל השנים, והם מתגרשים; ג'ק מתעמת סוף סוף עם אביה השתלטן של אשתו; אניס מבקר בבית הוריו של ג'ק ונתקל באביו הזועם; בתו של אניס מגיעה לטריילר העלוב שלו כדי להזמין אותו לחתונתה וכו'. שלא תהיה טעות: כל אחת מהסצינות מבוימת, משוחקת ומצולמת ללא רבב, אבל בצירופן זו לזו מצטברת איזו יגיעה. גם מפני שמדובר בעניינים אנושיים צפויים סך הכל, אבל גם בגלל המינימליזם הקודר והמאופק שלי כל כך מקפיד עליו. וכך, מה שהרשים מאוד בתחילת הסרט מרגיש קצת פגום כשכל מה שהודחק פורץ החוצה ותובע התמודדויות רגשיות מורכבות יותר. גם אחרי 20 שנה של קשר, הדיאלוגים בין ג'ק לאניס עדיין קצרים וחטופים, בני מילה אחת או שתיים לכל היותר. זהו המקום שבו המוגבלות הרגשית והאינטלקטואלית של הגיבורים הופכת למגבלה של הסרט עצמו. אף אלקריב, בלי לומר זאת מפורשות, עומד על המרכיבים המלודרמטיים, קהיטשיים ואפילו הצפויים במיוחד של הסרט. אולי, צילומי הטבע מול צילומי החיים בבתים, תהליכי ההתברגנות הם אלה שאמורים לתת את המורכבות הגדולה אליה מצפה אלקריב, אך לא רק הוא.  אחת הרשימות הבוטות והישירות ביותר שקראתי היא של אבנר שילוח. אפילו שמה "חולה על התחת של ג'ייק" מבטא את מהות הרשימה. אני נוטה מאוד להסכים עם הטקסט הבוטה שלו, המסתיים כך: צילומים ונופים מרהיבים ומוזיקה עדינה משלימים את הסרט והופכים לחוויה נעימה לצפייה אך די ריקנית, ובטח לא נועזת בהתאם למחלוקת שהיא מעוררת. אני מניח שיש לסרט הומואים אשר זוכה לחשיפת והצלחת מיינסטרים חשיבות רבה עבור הקהילה ההומוסקסואלית, אבל זה לא אומר שהוא סרט טוב. בסופו של "הר ברוקבק" הוא גבר יפה, אינטליגנטי ומושך אשר יזכה להערכתי, אבל לא לזיון. מה לעשות שאני סטרייט – אם הייתי יכול אולי הייתי מפסיק. גם התגובות המלומדות-משהו של נציגי הקהילה ההומוסקסואליתמציגים עמדה קונטרוברסאלית ביחס לסרט. נראה כמו הסרט לא ממש עונה על הציפיות שלהם, לפחות במאמר/ כתבה הזו של יאיר הוכנר. כך הוכנר מסיים את הכתבה/המאמר המלומד שלו:    אנג לי טוען שהוא רק רצה לביים סיפור אהבה, אבל בינתיים מספק חומר למחשבה עבור הצופים הבורגנים והסטרייטים שיגיעו לצפות בסרט. מי שבאמת צריך לצפות בסרט בארה"ב יעדיף לשרוף את אולם הקולנוע שמציג אותו ולא להיכנס פנימה. האם זו פריצת הדרך החדשה של הוליווד בנושא הקווירי? נחיה ונראה. בינתיים "הר ברוקבק" לא הקדים את זמנו. הוא תוצאה עצובה של רגרסיה חברתית ופוליטית של המעצמה הגדולה ביותר בעולם. למען האמת, "מסיבת נישואין" סרטו השני של אנג לי משנת 1993 שגיבוריו היו זוג הומואים החיים ביחד ונקלעים לקומדיה מלודרמטית של טעויות, הקדים את זמנו והיה חתרני הרבה יותר. הוא אפילו הצליח להתחבב על הקהל הבוגרני/סטרייטי ובמקביל להציג זוגיות נורמאלית מלאת אהבה בלי שאף אחד ימות בסוף. במלים אחרות, מה חשוב הסרט, חשובה המטרה שלו, לדעת הוכנר, ואם הוא לא מצליח ל"זעזע" אז הוא לא ממש בסדר.  גישה אחרת היא של דן לחמן, שאגב גם מעניק הסבר מקיף לסמליות של השמות השונים בסרט. הוא לא מזהה את הסרט כסרט הומוסקסואלי, כי לו היה כזה הוא היה נעלב מכך שהורגים את ההומו בסוף,  כך הוא מסיים את המאמר שלו: אינני בטוח כלל שההגדרה סרט הומוסקסואלי מתאימה לסרט הזה. זה סרט על יכולת של התאהבות לעתים באובייקט בלתי צפוי. שני הגברים הללו מתכחשים הרי להיותם הומואים, גם זו לא סיבה מספיק טובה להגיד שהסרט איננו כזה, כי התנדנדות הזאת בין מצבים יכולה להיחשב כחלק מהתפתחות הומואית, כאן ההומוסקסואליות נשארת  סמלית למצב אחר. מי שזוכר את הסרט " משחק הדמעות" יכול להשוות את מהות ההתאהבות של גבר סטרייט לחלוטין בגבר שהוא דראג קווין מבלי שיש לו נטיות כלשהן לכיוון. גם כאן, שני הגברים הללו מתאהבים מבלי שהם אומרים אחד לשני, את המלה אוהב ובכל זאת הם אוהבים עד כלות הנשימה. הסרט ההומוסקסואלי ביותר שאני יכול לציין בהקשר של הסרט הזה הוא דווקא הסרט היפני " הנרקוד" שבו גבר בעל משפחה מגלה תשוקה לדבר אסור העומד בניגוד לכל מה שהחברה סביבו חושבת. הוא משתוקק לרקוד ריקודים סלוניים. אין בסרט אהבה לגבר אחר. אך כל המצב, של משיכה אסורה, התמודדות עם האסור, הגילוי למשפחה הקבלה העצמית שלו ושל המשפחה הופכות את הסרט לתיאור מדויק של התפתחות הומוסקסואלית. כך שגם ואלס יכול להיות סמל הומוסקסואלי. לא צריך זיון אנאלי מפורש. וכאן יש שניים כאלה, פעם בין שני גברים ופעם בין אניס ואשתו, כי מסתבר, גם בסיפור, שזו העדפה המינית שלו. לי אם כך לא ממש ברור, זה סרט הומואי או לא סרט הומואי לפי דן לחמן וקטע זה, אבל שימו לב לסיום הממשי של המאמר שלו: אם לחזור לסיום להר ברוקבק, נדמה לי שהסרט יכול לגרום לכל אחד לרצות שיהיה לו הר כזה משל עצמו. חווית התאהבות כל כך גדולה לאורך כל כך הרבה שנים המחזיקה מעמד על פני מהמורות החיים. אמרנו "קיטש", בוודאי אמרנו פעם. אולי הדרך הנכונה להתבונן בסרט הזה מופיעה בדיאלוג המצחקק והלא רציני הזה. בעיקר אני חושב שסיום הדיאלוג מבטא את שתי העמדות המרכזיות ביחס לסרט: מיכל: בהקשר הזה כדאי להדגיש את הניגוד בין העיירות המאובקות והדחוסות שבהם הם חיים, לירוק ולחופש של הר ברוקבק בו הם מעיזים להיות מי שהם באמת. מי אמר מטאפורה ולא קיבל? דניאל: אני חושב שבגדול, אם נשים לרגע בצד את כל הבעיות שדיברנו עליהן, מדובר בסיפור אהבה מרגש, שמהווה עבור סטרייטים הצצה לעולם שהם לא כל כך מכירים, גם אם הוא לא בדיוק מתאר אחד לאחד את המציאות. אז מה הסרט הזה? סרט גייז או סרט אפי על הרומנטיקה הגברית? סרט חתרני או סרט שמרני? ברור שהעיצוב שלו, צילומי הנוף הפאנורמיים המנסים להקטין את האדם על רקע הנוף, המתח בין נוף פתוח לחדרים סגורים מנסה לומר משהו על גבול המיתוס. אולי מיתוס מודרני, אנטי אורבני, אנטי טכנולוגי. אבל סיפור האהבה המיתי  כושל ומתמוטט בשל חוסר יכולת של הסרט לאחד את שני הכוחות הסותרים והמתעמתים ביניהם בתרבות המודרנית חלל פתוח-פרוע וחלל סגור-מבויית.1. קריאת הגבר – אורי קליין http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=672535&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=02. הר ברוקבק – http://www.opinion.co.il/results/01/?i=518&w=movies3. בוחשים בצ'ילי – יקיר אלקריב -http://www.tam.co.il/20_1_2006/tarbut.htm4. חולה על התחת של ג'ייק – אבנר שילוח http://cinema.shox.co.il/ART1/038/324.html5. מאופק ומכובד – יאיר הוכנר http://www.seret.co.il/critics/index.asp?catCase=3&id=6856. הר ברוקבק – דן לחמן http://www.e-mago.co.il/Editor/cinema-728.htm7. שברון לב – מיכל זמרני ודניאל ברקוביץ http://gays.nana10.co.il/Article/?ArticleID=221438&sid=117

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.