הדש האחורי

הדש האחורי
 מן המפורסמות הוא הדש האחורי שסימל את הוצאת הספרים "הספריה החדשה" תחת ניהולו של מנחם פרי. הדש הזה קידם סופרים, הצחיק עד דמעות ברצינות שלו, עורר גיחוך בניסיונות השיווק של כותבים שמצאו חן בעיני המו"ל דאז, אבל אין ספק שעד מנחם פרי והדש האחורי שלו, נועד הדש האחורי בעיקר לשיווק הסחורה באמצעות ציטוטים או קלישאות שיווקיות. התגלגלה לידי האסֻפָּה המקלדת, סיפורים מהבלוגים, הוצ' תפוז אנשים. 

באסופה הזו יש 53 סיפורים שכונסו לאחר מיון ולאחר קבלת אישור של סופרים כמו: דורית זילברמן, רועי ציקי ארד ועוד שמות. אבל המרתק באסופה הזו זה הקטע הזה המופיע בדש האחורי: סוד קסמם של סיפורי "המקלדת" נעוץ בעובדה שאינם שבויים בנוסחאות הסיפור הקצר המקובלות והם מאופיינים בכתיבה חופשית, נטולת מוסכמות שיוצרת תרבות אלטרנטיבית לספרות הקיימת היום על מדפי הספרים. 
סליחה על גסות רוחי, אבל בולשיט. קראתי חלק גדול מהסיפורים, לא את כולם הצלחתי לקרוא בשל היותם משעממים, נפוחי חשיבות עצמית, בוסריים וגרועים מאוד. אני חייב לציין שלא הצלחתי לראות בדל של אלטרנטיבה ו/או כתיבה משוחררת ממוסכמות. אם לכתוב א-לה- קארבר, בוקובסקי או אתגר קרת זו כתיבה שאינה שבויה בנוסחאות אנה אנו באים. 
אז לפני הכל, אסור לקנות אף פעם קשקושי שכל של משווקים, דא עקא שבפתיחת הספר מתפייטים איריס דנון וניר אופיר במכתב פתיחה ששמו לפני הכל… הכאילו צעיר, שובבי, לא סמכותי, חסר פוזות ובדיאלקטיקה רגילה  ושגרתית. בדיוק פוזת הפוזות. הם מספרים על מטרות הפרוייקט, ואחת מהמטרות היא: רצינו לחבר בין עולמות. רצינו לקחת יצירה שהיא לגמרי אינטרנטית באופיה ולהפוך אותה למוצר [דגש שלי – אב"ח] מן השורה, על המדף, נגישה לכל אדם באשר הוא, גם ובעיקר עבור אלה שאינם מבלים את שעותיהם הפנויות ברשת."
ניתוח מילולי, לא ספרותי , פשוט של הטקסט הזה מעורר, בי לפחות, חלחלה. להפוך יצירה למוצר מן השורה, כלומר כמו קוקה קולה, תחתונים, מחשב , שקיות אשפה או כדורים לכאב ראש. כמו שמוכרים מוצר מן השורה על המדף כך יימכר הספר לכל אדם באשר הוא – מה זה כל אדם באשר הוא? ההכללה הפרזולוגית הזו אף היא מצביעה על יומרה בלתי נסבלת. על כך כתב בYNET גל מור במדור המחשבים של YNET [יש לפעמים לשים לב לאכסניה בה מתפרסמת הביקורת/הסקירה] :" מתחת לפני השטח מבצבצת התחושה לפיה האינטרנט נחות יותר מהדפוס – רק כאשר ספר מודפס, מוטבע החותם שהופך אותו ל"ספרות". "
אין שטות גדולה מכך. לצערי אני מעיד על סחורה בינונית ומטה של "סופרים", שחלקם מעיד על עצמו שחייו מוקדשים לכתיבה ושאר פראזות שכאשר הן מוצאות מהקשרי הניק והמִרְשֶתֶת הופכים מגוחכים, המקצוע של הכותבים או מעמדם המשפחתי ושאר ירקות הביוגרפיה, חסרי החשיבות כפי שהם נמסרים בספר הזה לקריאת הסיפורים או למציאת משמעויות מעמיקות בהם. בין הסיפורים שהצחיקו אותי, וזה כבר הישג, היו בעיקר סיפורים של אנשים צעירים  כמו: האיש שמכר את הזמן, מאת ליהיא מסלו [עמ' 23-26], שהמצחיק בו הוא היותו צפוי, די שחוק והתחבולה הרטורית שבו כל כך שבלונית שכמעט יש חשק לומר: זו פארודיה, זה לא הדבר האמיתי.
סיפור מעצבן ומתחכם הוא ספתא פלפון מאת רויטל שלמון [עמ' 176-181]. קראתי אותו עד סופו רק בגלל שזה מתרחש בתחנת המוניות ברחוב בו אני גר. הסיפור בעיקר נקרא כאטיוד בסדנת כתיבה ולא כטקסט בעל משמעות אומנותית ו/או אחרת.
סיפור שמצא חן בעיני היה נסיעה לים המלח מאת אבי מרקדו [עמ' 219-223]. לא בגלל שהסיפור הוא יצירה גדולה אלא ובעיקר שניכר בו כישרון בולט, והטוויסט בסיום היה מצחיק על רקע האקספוזציה הארוכה מדיי, אבל החיונית. 
סיפורים אחרים לא הצלחתי לקרוא מעבר לשורה שתיים, כמו סיפורה של שרית שץ סיפור קצר – השלט [עמ' 145-151];  לא זכיתי באור מן ההפקר מאת זרה 38 [עמ' 109], או הזוועתון [מצטער אבל הסיפור הזה ממש נורא] תמצאי בעל אחרת אין לך חיים מאת אורית ספיר-אלון [עמ' 299-306] .
מרבית הסיפורים נכתבים בהתאם ל"רוח הזמן" בגוף ראשון. החוויה היא סובייקטיבית, ומשום מה כותביה חושבים שיש בה איכויות ייצוגיות בעלות  משמעות כללית. רוב הכותבים חסרים ראייה אפית ו/או גדולה מזווית הראיה הצרה והאגוצנטרית שלהם. עולם החוויות, עולם התרבות והרוח שמועלה כאן לא משקף עומקים תרבותיים מרגשים, חיבורים לשוניים ו/או אחרים לרובדי השפה ו/או אפילו ניסיון להיות "אלטרנטיבי" כלשון המכירות בדש האחורי. הסיפורים, מרביתם – רק אלה שהצלחתי לקרוא – [האחרים, שישפטו אלה שיצליחו לקרוא אותם, ] שטוחים, העלילה בנאלית ושגרתית מבוססת שיעורי "מאפייני הסיפור הקצר" בתיכון ,"פואנטה בסוף הסיפור".
שום נושא לא הציג משהו פורץ גדרות, למעט סיפור אחד שמרני להפליא על אהבה הומוסקסואלית, שעל פי כל הנרטיבים הטיפוסיים לזרם הכתיבה המרכזי, המצ'ואיסטי, האהוב מת בסוף כעונש על פריצת הזהות המגדרית ההטרוסקסואלית. עיצוב הדמויות לא התאפיין בטכניקות מרשימות במיוחד ו/או בגישה חדשה אל עיצוב הדמות בסיפור קצר, מה גם שמרבית הסיפורים בגוף ראשון, כך שנמנעה מהכותבים האפשרות לעיצוב מורכב בשל הסובייקטיביות הבסיסית של מספר בגוף ראשון גיבור. זהו ספר לא מומלץ, אפילו לא כמקום למציאת דור העתיד של כותבי הפרוזה בארץ.  
——–
גל מור – YNET -"המקלדת" – יש בשורה מסיפורים בבלוגים? http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3244637,00.html
   

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.